ניתוח עומק: עתידו של בוריס ג’ונסון כראש המפלגה השמרנית נמצא כרגע בערפל. אם לוקחים צעד אחורה ומסתכלים על אחד התהליכים שהמפלגה השמרנית עברה בעשורים האחרונים, מבינים שבזמן שג’ונסון ניסה לשמור על המפלגה פרגמטית כפי שידעה להיות במשך רוב חייה, המפלגה עצמה דווקא מפתחת נוקשות אידיאולוגית, דוגמטיות. האגף הימני במפלגה מתקשה לעכל חלק מהרפורמות של ג’ונסון וגם את הגבלות הקורונה, והמרידות נגד ג’ונסון הולכות וגוברות. ויש לזה לא מעט השלכות אפשריות על עתידה של המפלגה | צילום: NCVO London

נכון, קורונה, אומיקרון וכל הג’אז הזה. אבל בואו ניקח מזה הפסקה. בכל זאת, ערב חג המולד. גם במשטר ההגבלות הכי נוקשה בבריטניה אין הגבלות בחג עצמו. ימים יגידו כמה ההחלטה הזו הייתה חכמה, אבל היום ומחר ניקח קצת הפסקה ממדיניות קורונה חדשה, לטובת שני פוסטים קצת שונים. מחר אעסוק במשמעויות של מה שחוזים המודלים לפרלמנט שייווצר בבחירות הכלליות הבאות. אבל עכשיו אדבר בעיקר על משהו שמעסיק רבים עכשיו: המפלגה השמרנית.

אם עקבתם אחרי הבלוג בשבועות האחרונים, ראיתם שבוריס ג’ונסון נמצא בצרות רציניות בתוך המפלגה. השיא כמובן היה המרידה הגדולה של כ-100 בקבנצ’רס נגד הניסיון שלו להחיל דרכון ירוק באנגליה. מעבר לזה גם שר הברקזיט לורד דייוויד פרוסט התפטר מתפקידו בגלל התנגדותו לחלקים נרחבים במדיניות של ג’ונסון. קשה לדעת האם הסוף של ג’ונסון מעבר לפינה, והרבה תלוי בכמה הבוסטר לבדו יצליח להשאיר את אנגליה מחוץ להגבלות קשות יותר ומבלי שבתי החולים יקרסו. אבל בינתיים יש מקום לדבר על מה שקורה במפלגה השמרנית, ולמה הצרות של ג’ונסון משקפות משהו גדול בהרבה.

ייתכן שחלק מהדברים כאן יישמעו לכם מוכרים, וזאת כי יש נקודות שעלו בפוסטים כאלו ואחרים כדי להסביר עניין ספציפי ולתת לו הקשר. כאן, אני מבקש לקשור את כל הנקודות האלו, יחד עם אחרות, לכדי ניתוח שלם של מה שעובר כרגע על המפלגה השמרנית.

בין פרגמטיות לדוגמטיות

צריך לשים את הדיון הזה בתוך איזשהו עולם מושגים מוסכם. נלך כאן על ציר שנע בין פרגמטיות לדוגמטיות. הקיצון הפרגמטי הוא זה שאין לו אידיאולוגיה, ושוכניו יפתרו בעיות בהתאם לפתרון שנראה להם הכי ישים מבחינה מעשית ופוליטית. שוכני הקצה הזה יכולים ללהטט בין פתרונות מהשמאל והימין בלי להניד עפעף, ובתנאי שזה עובד. הקיצון הדוגמטי הוא זה שאידיאולוגיה היא כל מה שיש לו. אנשים בקיצון הזה יסרבו לכל דבר שלא מתיישר בדיוק עם האג’נדה שלהם, ולא משנה כמה הוא נחוץ או יעיל או פופולרי. מה שנקרא, טהרנים. כמובן, רוב האנשים לא חיים בקצוות של הציר הזה, ורובם משלבים בין האמונות שלהם לבין הצורך להיות פרגמטיים מדיי פעם לפעם.

המפלגה השמרנית ידועה, או הייתה ידועה, בתור מפלגה שנמצאת יותר קרוב לקצה הפרגמטי של הציר. היא הצליחה לנצח ביותר מערכות בחירות בגלל היכולת שלה לכוון את עצמה לקונצנזוס, כולל בימים שזה נטה מאוד לשמאל. אם ראיתם “הכתר”, אתם ודאי זוכרים את מרגרט ת’אצ’ר שואלת את שריה “במה אנחנו מאמינים?”, ואלו עונים לה שב”שמרנות” ו”יציבות”. זה משקף לא רע את התנהלות המפלגה. הלייבור היא זו שהייתה יחסית יותר דוגמטית, בשל מחויבותה לסוציאליזם. גם, לא לגמרי: במשך עשורים היא הבינה שעליה להתאים את עצמה למציאות המשתנה, וחלק ממנהיגיה אף הצליחו בכך.

הקצוות של המפלגה השמרנית

מן הסתם, לא ניתן להגיד שלא היה למפלגה השמרנית שום בסיס אידיאולוגי כלל וכלל. אבל הם כן הפגינו הרבה יותר גמישות מאשר הלייבור (עד שהגיע טוני בלייר, לפחות). במפלגה יש מנעד יחסית רחב של תפישות עולם, שאת הקצוות שלו ניתן לשים תחת התגיות של one-nation ות’אצ’ריזם. הקצה הראשון, המזוהה עם בנג’מין ד’יזראלי, מאמין במעורבות של המדינה בכלכלה ובחברה. לא כסוציאליזם, אלא מוכנות למעורבות הנדרשת כדי שהמעמדות הנמוכים לא יסכנו את הגבוהים. הת’אצ’ריזם, מן הסתם, מאמין במדינה קטנה ככל הניתן ושוק חופשי. כמובן, לתת את הכינוי הזה לקצה הנ”ל זה אנכרוניסטי, שכן עוד לפני ת’אצ’ר הקצה הזה היה קיים, מה גם שת’אצ’ריזם זה יותר מסתם אמונה בשוק חופשי. גם לא כל האגף הימני מגדיר את עצמו כת’אצ’ריסט. אבל מאז שהיא הגיעה הקצה הנ”ל מזוהה כך, אז נזרום עם זה.

לפחות לגבי העבר, היסטוריונים הסכימו שלמפלגה לא ממש הייתה אידיאולוגיה כמו שהייתה לה דרך חיים: שינויים קטנים, לא לטלטל את הספינה. לזה אמנם נוספו גם אליטיזם ואמונות בכמה ערכים על ערכם של בני האדם, אבל לא הייתה להם אידיאולוגיה צרופה כמו ללייבור במשך רוב חייה. ואז הגיעה מרגרט ת’אצ’ר: לפי הרבה היסטוריונים, היא יצקה לתוך המפלגה אידיאולוגיה. ת’אצ’ר, לעומת רוב חבריה למפלגה, דווקא הייתה קרובה יותר לקצה הדוגמטי. היא ניצלה את היכולת הפרגמטית של המפלגה כדי להיות במקום הנכון כשהקונצנזוס התחיל לנוע ימינה במהלך שנות השבעים, אבל זאת כדי ליישם את הדוגמה שלה. הדבר גם בא לידי ביטוי בסוף הקריירה שלה: הסירוב שלה לחזור בה ממס הגולגולת או מהמדיניות שלה לגבי הקהילה האירופית, למרות עמדות נחרצות של חברים רבים למפלגה, הביא עליה את סופה.

מרגרט ת'אצ'ר - המפלגה השמרנית
הביאה את האידיאולוגיה. מרגרט ת’אצ’ר (צילום: רוב בוגרטס, Anefo)

אבל התפישה האידיאולוגית נשארה. הרבה מממשיכיה ביקשו להבטיח לציבור הבוחרים שהם מתכוונים להמשיך בדרכה. חלקם אפילו הצליחו לשכנע את האלקטורט. אבל זה היה נוח כי התפישות של ת’אצ’ר חדרו לקונצנזוס. גם כשבלייר ניצח, הוא היה צריך לקחת את הלייבור ימינה. אבל הקונצנזוס לא נשאר לנצח.

ואז הגיע בוריס

קרוב לעשור של מדיניות צנע תחת דייוויד קמרון ות’רזה מיי המאיסו על חלקים רחבים בציבור את הרעיונות הת’אצ’ריסטיים והקונצנזוס החל לזוז שמאלה. סימנים לכך היה ניתן לראות ב-2016, כשמיי דיברה על “חוסרי צדק בוערים“, וגם בבחירות 2017, אז ג’רמי קורבין “הבלתי בחיר” הצליח להביא את הלייבור להישג מרשים בקול הפופולרי, תוך כדי שהוא גוזל ממיי את הרוב הפרלמנטרי שלה.

דייוויד קמרון - המפלגה השמרנית
גם רצה ממשלה קטנה. דייוויד קמרון (צילום: אנדרו פרסונס, המפלגה השמרנית)

מי שזיהה את התזוזות האלו היה בוריס ג’ונסון (יש מי שיגידו שמי שזיהה היה דומיניק קאמינגס, שנחשב למוח מאחורי ג’ונסון, אבל כרגע ניתן לג’ונסון ליהנות מהקרדיט), שהבין שיש להזיז את המפלגה יותר לכיוון קצה ה-one-nation שלה. בפרלמנט הוא טורח להדגיש מדיי כמה דיונים שממשלתו היא “ממשלת one-nation”. ואכן, הוא הזיז את המפלגה שמאלה עם הבטחות לעוד הוצאות ציבוריות לטובת הרווחה. הוא לא הפך לסוציאליסט, ותמיד הדגיש שיש “שתי כנפיים” לתפישה שלו: כנף אחת היא השוק החופשי שמניע את הכלכלה, וכנף שנייה היא שירותים ציבוריים חזקים. אבל בהחלט הייתה פה תזוזה שמאלה, כשאפילו קורבין טען אחרי בחירות 2019 שהלייבור אולי הפסידה בבחירות, “אבל ניצחה בוויכוח”. קיר סטארמר מוצא את עצמו בבעיה להציב אלטרנטיבה לג’ונסון, כי כמה שונה אפשר להיות ממי שכבר מבטיח להוציא מלא כסף?

בחירות 2019

בחירות 2019 הן חשובות בפני עצמן. כזכור, ג’ונסון הצליח להביא את המפלגה השמרנית לניצחונות במושבי “החומה האדומה“, כאלו שבמשך עשורים היו בשליטת הלייבור, ואת חלקם לא ייצגו לפני כן חברי פרלמנט שמרנים מעולם. זה מצד אחד הביא לשמרנים ניצחון עצום, הגדול ביותר שמפלגתם הביאה מאז 1987. אבל זה גם אמר שהרבה מאוד חברי פרלמנט שמרנים היו תלויים בחסדיהם של מצביעים שהיו רגילים להצביע ללייבור רוב השנים, ומי יודע אם ישובו להצביע לשמרנים.

השמרנים הצליחו לנצח שם בגלל שג’ונסון הצליח לעשות את מה שאנוך פאוול לא קיבל הזדמנות לעשות בשנות השישים. פאוול, שאת הדיון על השאלה האם היה פשיסט או לא נשמור לפעם אחרת, היה ללא ספק בקצה הת’אצ’ריסטי של המפלגה השמרנית. הקונצנזוס באוויר דווקא היה הרבה יותר לטובת ה-one-nation בשנים אלו. פאוול ביקש להביא מצביעי לייבור, אבל הבין שהם לא ירוצו להצביע בשביל מישהו כמוהו. לכן, הוא קיווה למצוא איתם קרקע משותפת, וקיווה שהתנגדותם של חלקים ממעמד הפועלים להגירה יוכל לסייע לו לזכות בקולות השמאל למרות התנגדותם למדיניות הכלכלית שלו. חלק מהאסטרטגיה הזו הייתה נאום שזכה לכינוי “נהרות של דם”, שמותג כמופת של קסנופוביה, מה שעלה לפאוול במשרתו בממשלת הצללים של אדוארד הית’. ג’ונסון עשה מהלך דומה: רבים מעיירות הפועלים רצו בברקזיט, שקורבין לא באמת היה מסוגל לספק, וגם רתיעה של רבים מהם מקורבין עצמו.

אנוך פאוול - המפלגה השמרנית
חשב על זה קודם. אנוך פאוול (צילום: אלן וורן)

הבעיה היא שג’ונסון, בערך, סיים עם הברקזיט. בריטניה מחוץ לאיחוד האירופי. אז איך מביאים את תושבי החומה האדומה להצביע שוב לשמרנים? הם לא יצביעו למדיניות ת’אצ’ריסטית. לכן, יש צורך לספק למצביעים האלו מדיניות שתספק אותם. וזה אומר לפתוח את הארנק.

הקורונה

כל הדברים שתוארו כאן הם דברים שקרו לפני הקורונה. התזוזה של המפלגה השמרנית שמאלה תחת ג’ונסון התחילה עוד לפני שהקורונה הייתה אפילו כתבה של שתי דקות במדור של חדשות החוץ. אבל אז הקורונה הגיעה ועוד יותר הזיזה את הקונצנזוס שמאלה. אחרי יותר משנה שהממשלה נכנסה הכי עמוק לחייהם של האזרחים – החירות לעזוב את הבית ולפגוש בני משפחה וחברים – ומנגד נאלצה לדאוג לאלו שלא היו יכולים להמשיך לעבוד בסגרים העלתה את הציפיות של החברה מהמדינה.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אחרי מלחמת העולם השנייה, בה כל המדינה נדרשה להירתם למאמץ המלחמתי, ובמשך תקופת הבליץ גם נדרשה להחשכה כדי להקשות על מפציצי הלופטוואפה, הציפיות מהמדינה גדלו. מי שנהנה מכך היה קלמנט אטלי, שהביא את הלייבור לרוב פרלמנטרי בפעם הראשונה בתולדותיה. מי שלא ממש הבין שהלך הרוח השתנה היה וינסטון צ’רצ’יל, שהצליח להפסיד בבחירות למרות הניצחון במלחמה. לפוליטיקאים בני זמננו ההשוואה ל-1945 לא מאוד מחדשת. קיר סטארמר כבר תיאר את הקורונה בהקשר של 1945 כמקפצה של הלייבור חזרה לשלטון. וגם ג’ונסון, מעריץ של צ’רצ’יל, נחוש להימנע מלחזור על אותה טעות. לכן, כדי לרצות את הקונצנזוס, ג’ונסון צריך להחזיר את המדינה שדואגת לאזרחיה לאורך הדרך.

וינסטון צ'רצ'יל - המפלגה השמרנית
לא זיהה את הטרנד והפסיד. וינסטון צ’רצ’יל בבחירות 1945

בקיצור, ג’ונסון קיבל קונצנזוס לאומי שזז שמאלה עוד לפני הקורונה ואחריה זז עוד ביתר שאת, וזאת בנוסף לכמה עשרות חברי פרלמנט שמרנים שמגיעים ממחוזות בחירה שמעדיפים מדיניות כלכלית יותר שמאלית. כך הגיעו לעולם קמפיין נגד השמנת יתר, תוספת תקצוב ל-NHS, רפורמה בשירות הסיעודי, תכנית רכבות שתחבר בין ערי צפון אנגליה ועוד. וכמובן, השיא, “להשוות כלפי מעלה” (levelling up): הרעיון שצריך להשוות את ההזדמנויות בכל חלקי המדינה. חלק מהדברים הוא לא יישם כפי שהבטיח בהתחלה, אבל כבר נגיע לזה.

הקצה הדוגמטי

בוריס ג’ונסון, כפי שאתם יכולים להבין, נמצא על הציר לא מאוד רחוק מהקיצון הפרגמטי. שר האוצר שלו, רישי סונאק, שמקפיד להדגיש שהוא פועל לפי “מה שעובד”, ולא לפי דוֺגמה. אבל לא הם ולא חברי הפרלמנט השמרנים של החומה האדומה נמצאים לבד במפלגה. במפלגה יש גם קצה דוגמטי, ורוב הדוגמטים במפלגה הם מהאגף הת’אצ’ריסטי של המפלגה. כפי שאתם יכולים לנחש, רבים מהם לא בדיוק עפים על כל התכניות של ג’ונסון.

יש למתנגדים שתי בעיות עיקריות: הראשונה היא העלאת הביטוח הלאומי, ב-1.25 נקודות אחוז, כדי לממן את התוספת ל-NHS. זאת בנוסף לאמצעי מיסוי שונים כדי לממן את המלחמה בקורונה. הדבר נובע מכך שסונאק מתנגד בתוקף להעלאת החוב (כבר אמרנו, אין כמעט אנשים שהם לחלוטין פרגמטיים או דוגמטיים), ולכן הגדלת ההוצאות מחייבת את הגדלת ההכנסות. אבל הת’אצ’ריסטים מתנגדים בכל תוקף להעלאות מסים. העניין השני הוא הגבלות הקורונה. רבים במפלגה מתנגדים להגבלת החירויות ודורשים שנלמד “לחיות עם הנגיף”. אין להם מושג מה זה אומר ברמה הפרקטית, אבל זו התפישה. בהתאם, בנוסף למרד של השבוע שעבר, כבר לפני שנה ג’ונסון סבל ממרידות כשביקש להשיב מגבלות בשל גלים חדשים.

רישי סונאק
בחור פרגמטי. רישי סונאק (צילום: משרד האוצר הבריטי)

רבים מהמפלגה חוששים מאוד מהכיוון הכללי שהיא לוקחת תחת ג’ונסון. סטיב בייקר, שכיום מהווה ממובילי המרידות נגד בוריס ג’ונסון, אמר ש”כולנו סוציאליסטים עכשיו”. יש מתפקדים שסבורים שהמפלגה כבר לא “שמרנית מהבחינה הכלכלית”. כשג’ונסון הכריז על הקמפיין נגד השמנת יתר, הרבה מאוד במפלגה הביעו חשש מהפיכת המדינה ל”מדינת בייביסיטר”. על המגבלות הם מקפידים לומר בכל הזדמנות שהן מתאימות למשטרים אוטוריטריים. בקיצור, האגף הת’אצ’ריסטי-דוגמטי במפלגה רוצה מדינה קטנה ככל האפשר ולא מוכן לוותר. מילא כשזה לא משתלם פוליטית, זו דבקות בעקרונות, אבל גם כשהמדינה נמצאת במצב חירום בריאותי שמצריך מדינה שמתערבת קצת יותר.

ג’ונסון, יש לציין, מנסה לפייס אותם. על העלאת המסים הוא אמר שלו ת’אצ’ר הייתה במקומו היא הייתה עושה את אותו הדבר. זה לא ממש שכנע.

מתנגדים מהצד השני

צריך להגיד שגם נציגי החומה האדומה, אלו שכדי לשמור על המושב שלהם ג’ונסון נוקט בהרבה מהפעולות שלו, עושים לו צרות. הבעיה היא, כפי שניסח זאת יו”ר ועדת התחבורה של הפרלמנט, יו מרימן (שמרני בעצמו), ג’ונסון “מוכר אור שמש נצחי ומשאיר לאחרים להסביר את בואו של הלילה”. כלומר, ג’ונסון מבטיח יותר ממה שהוא יכול לקיים, ואז נמצא בבעיה כשמגיע הזמן להוציא קבלות. מרימן אמר את זה על כך שההבטחה לרשת הרכבת המהירה מלונדון לצפון (HS2) הוחלפה בתכנית צנועה הרבה יותר. אבל הדבר גם עלה, למשל, כשהרפורמה בשירות הסיעודי הייתה הרבה פחות מרחיקת לכת ממה שהובטח. הדוגמה האחרונה הביאה ממש מרידה מצד חברי הפרלמנט הנ”ל. עם זאת, הם לא עושים זאת ממקום דוגמטי אלא פרגמטי דווקא: ההבנה שהם במצב הרבה יותר רגיש בגלל האלקטורט שלהם. המרידות האלו גם קטנות משמעותית.

דוגמטיזציה

מן הסתם, בוריס ג’ונסון נמצא בצרות עם המפלגה בגלל עוד הרבה סיבות, כמו שלל הסקנדלים שהסתבך בהם והעובדה שכבר לא נראה שהוא כזה טוב בלנצח בחירות. ועדיין, חלק גדול מהבעיות של ג’ונסון נובע מכך שהאגף הת’אצ’ריסטי, שנתפס לדוגמטיות ולא מוכן לזוז ממנה גם במצב חירום. המפלגה השמרנית כבר כמה עשורים טובים עוברת תהליך של “דוגמטיזציה”, אבל עד עכשיו העניין שקרע את המפלגה היה בעיקר היחסים עם המוסדות האירופיים. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שת’אצ’ר מצאה את עצמה מודחת, לכך שתחת ג’ון מייג’ור ואלו שבאו אחריו המפלגה סבלה מפיצולים, אחת הסיבות שדייוויד קמרון הבטיח משאל עם על החברות באיחוד (בנוסף לחשש מ-UKIP), וכמובן מה שחיסל את הקריירה הפוליטית של ת’רזה מיי באופן משפיל.

אבל השאלה האירופית כבר לא מפצלת את המפלגה השמרנית, לא מעט בזכות בוריס ג’ונסון. השאלה האירופית למעשה כבר לא על הפרק כמעט (למרות שדייוויד פרוסט התפטר על גם רקע זה). אבל יש עוד נושאים להיות חלוקים עליהם. במשך כמה עשורים הת’אצ’ריזם שלט בכיפה השמרנית (מן הסתם, עם קצת ניואנסים. ת’אצ’ר יש רק אחת), והניסיונות לאתגר אותו לא הצליחו בדיוק להזיז אותו. במובנים מסוימים זו נהייתה האידיאולוגיה של המפלגה, למרות שעדיין יש בה לא מעט תומכי מדיניות one-nation. כעת, כשנראה שמישהו מנסה להזיז את המפלגה מהקו הזה, הת’אצ’ריסטים לא מוכנים לתת לזה לקרות. אם בוריס ג’ונסון יודח על הרקע הזה, המועמדים להחליפו יהיו חייבים לכל הפחות להבטיח שהם יחזירו את המפלגה לתלם, או שיתקשו להגיע לקו הסיום. זה יהפוך את המפלגה לאידיאולוגית, כלומר יזיז אותה לעבר הקצה הדוגמטי.

סטיב בייקר
נלחם על הדוֺגמה. סטיב בייקר (צילום: ריצ’רד טאונזנד)

(יצוין, אגב, שלא כל הת’אצ’ריסטים במפלגה הם דוגמטים. שר הבריאות סאג’יד ג’אוויד למשל, ממש מגדיר את עצמו כת’אצ’ריסט, ועדיין תומך בהגבלות ובהעלאת הביטוח הלאומי).

משמעויות

עד כה, המפלגה השמרנית ידעה לנצל את העובדה שיש בה את שני האגפים הנ”ל כדי להבטיח שתמיד יהיו אנשים שיוכלו להזיז, בהתאם לאמונותיהם, ובכך לשמור על גמישות מול המצביעים. כן, תמיד היו מרידות על רקע אידיאולוגי בתוך המפלגה, אבל לפחות במאה העשרים וה-21 היה נדיר שראש ממשלה שמרני הורד בגלל עניין אידיאולוגי. רובם פרשו כי הגיע הזמן, על רקע פרשה או כי הפסידו בבחירות. ראשי ממשלה שמרנים שמורדים מכיסאם על רקע אידיאולוגי הם עניין חדש יחסית. ונראה שהמפלגה מתכוונת לחדד את העמדות האידיאולוגיות בתוכה, וזה כנראה לא יאפיין רק את הת’אצ’ריסטים אלא גם את אנשי ה-one-nation.

עכשיו, זה לא רע להיות מפלגה אידיאולוגית. אין שום בעיה בכך שמתנגדים למדיניות גם אם היא פופולרית, רק בגלל התנגדות אידיאולוגית. זה אומר עמוד שדרה (למפלגה השמרנית יש עמוד שדרה, אבל פריך בהרבה משל הרבה מפלגות אחרות). זה אומר ממש ערכים לעמוד מאחוריהם. אבל יש לזה השלכות. ראשית, זה יקשה על המפלגה לנצח בכל-כך הרבה בחירות. הקונצנזוס הפוליטי, לצורך העניין, עבר למרכז-שמאלה. לצורך העניין, הציבור תמך בהעלאת הביטוח הלאומי, בשיעורים שנבחרו, כדי לממן את ה-NHS. זה אומר שכרגע קיר סטארמר מתקשה לבדל את עצמו אידיאולוגית מג’ונסון, שכן כמה הוא יכול לאתגר את מי שגם ככה מבטיח להוציא מלא כסף? אבל אם המפלגה תחזור לאידיאולוגיה של ממשלה קטנה, זה אומר שלא יהיה לה פשוט לנצח בבחירות הבאות. זה גם אומר ש”מלחמת האזרחים” שיש בלייבור תגיע גם למפלגה השמרנית. השמרנים הם אולי סכינאים רציניים, אבל לרוב הם ידעו לעשות את זה כך שהבוחרים לא יברחו. זה עשוי להשתנות.

כמובן, ייתכן שבסוף הדוגמטים השמרנים לא ינצחו את ג’ונסון, מה שיאפשר לו להעביר אותה תהליכים שיחזירו לה קצת מהפרגמטיות שלה. או במילים אחרות, המחשבה שג’ונסון ייאלץ לעזוב נובעת מתהליכים ארוכים בהרבה שהמפלגה עוברת. למעשה, קיומה או אי-קיומה של הדחה עשויה להשפיע על האופן בו התהליך הזה ימשיך.

בוריס ג'ונסון - המפלגה השמרנית
הישרדות שהיא מאבק בין הפרגמטים לדוגמטים. בוריס ג’ונסון (צילום: בן שרד)

הערה לסיום

לפחות לפי שעה, חלק מהמורדים מהאגף הימני של המפלגה אומרים שהם לא רוצים להדיח את בוריס ג’ונסון, אלא שישתנה. אבל האם הם יוכלו לדבוק בכך שהם לא רוצים להדיח אותו אם הוא לא ישתנה?

2 Replies to “קופאת על השמרים”

    1. להגיד את זה על שרים בממשלה זה קצת יותר מסובך, כי הם חייבים להיות פרגמטיים באיזשהו מובן בתור אלו שלוקחים על עצמם אחריות מיניסטריאלית גם כשהם לא מסכימים עם המדיניות ומצד שני הם עדיין לא ראש הממשלה.
      כן אגיד שהוא מבין השרים בקבינט שהביעו התנגדות לעוד הגבלות מעבר למה שיש כבר, אבל קשה לי להגיד אם זה מאופורטוניזם או מהתנגדות אמיתית. אם מוציאים את זה, הוא עושה עליי רושם של אדם יחסית פרגמטי, אם נגיד לוקחים בחשבון את השינויים ב-HS2 שהוא חתום עליהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.