תנועה עירונית

האם מערך התחבורה של לונדון, ה-TfL, עומד בפני פשיטת רגל? ראש העיר סאדיק קאן כבר הזהיר שיסגור קווים ברכבת התחתית וקווי אוטובוס. הקורונה הכניסה את ה-TfL, שגם כך סבלה מחובות כבדים, לצרה פיננסית של ממש. בניגוד לרכבות תחתיות בעולם, הטיוב הלונדונית נהנית ממעט מאוד סבסוד ממשלתי ונשענת בעיקר על מכירת כרטיסי נסיעה. רק שהקורונה הורידה דרסטית את מספר הנוסעים, והתפוסה טרם חזרה לרמות שקדמו לפרוץ המגיפה. הממשלה כבר העניקה שלוש תכניות חילוץ למערך התחבורה העירוני, בכל פעם בתמורה להעלאת תעריפים או העלאת מסים בעיר. תכנית החילוץ השלישית תגיע לסופה מחר (ש’), וקאן דורש תכנית חילוץ רביעית, אבל הסכם עם הממשלה עדיין אין. הממשלה, מנגד, מאשימה את קאן שהוא מחפש תכנית מימון לטווח הארוך. וזה כבר מעלה את השאלה למה הממשלה מעוניינת בעיקר בפתרונות לטווח הקצר | צילום: ג’ים באן

למרות שבוריס ג’ונסון ממשיך להסתבך עוד יותר בשערוריות ומרידות בתוך מפלגתו שלו, ברשותכם אעסוק בזאת מחר. היום ברצוני לספר על משהו קצת אחר: התחבורה בלונדון (בכל זאת, המחקר שלי מתמקד בפוליטיקה מוניציפלית). רשות התחבורה של לונדון (Transport for London, או בקיצור TfL), נמצאת בצרות רציניות, ועוד רגע תכנית החילוץ הממשלתית שהוכרזה בשנה שעברה תפקע. כרגע הפתרון לא ממש ברור והלחץ להגיע לתכנית חילוץ עולה.

מהי ה-TfL?

ה-TfL החלה לפעול בשנת 2000, כחלק מרשות לונדון רבתי שהחלה לפעול גם היא כעירייה המטרופוליטנית של לונדון. מי שאחראי עליה הוא ראש העיר, כלומר בימינו סאדיק קאן, עם ועדות שיכולות לעזור לו למלא את התפקיד. ה-TfL אחראית על הרכבת התחתית, הרכבת הקלה, האוטובוסים ושאר מערכי תחבורה ציבורית. כמו כן, היא אחראית על תחבורה מסוג אחר, כמו ניהול רשת הכבישים או יצירת שבילי הליכה ורכיבה (מטרת ה-TfL היא שעד 2041 כ-80% מהמסעות בעיר ייעשו ברגל או באופניים). בקיצור, משימה רצינית.

מה קרה ל-TfL?

כל מערך התחבורה הזה, ודאי לא תופתעו לשמוע, עולה כסף, בעיקר הטיוב (הרכבת התחתית). מקורות המימון נעים בין סובסידיה ממשלתית, דמי הנסיעה, חסויות והלוואות. אבל TfL עדיין נמצאת בחובות כבדים. כשבוריס ג’ונסון סיים את תפקידו כראש העיר ב-2016, הגירעון של הרשות עמד על 9.15 מיליארד ליש”ט. ב-2019, כשנה לפני שהקורונה הכניסה את העולם לפאזה המוזרה בה הוא נמצא, החובות כבר הגיעו ל-11.18 מיליארד ליש”ט. הגדילה בחוב היא ריאלית, כלומר בניכוי האינפלציה.

הסיבות לכך מגוונות, אבל אפשר להצביע על כמה גורמים. ראשית, העבודות על קו רכבת חדש, קו אליזבת’, פרויקט משותף ל-TfL ולמשרד התחבורה הבריטי, שעולות הון תועפות. כששני הגופים החליטו על בניית הקו ב-2007, כשראש העיר עוד היה קן ליווינגסטון, הוסכם על מימון בגובה 15.9 מיליארד ליש”ט. אבל, הפתעה הפתעה, מתברר שהפרויקט עולה יותר. ב-2009 ראש העיר דאז בוריס ג’ונסון התגאה שהצליח להשיג הלוואה של מיליארד ליש”ט נוספים מ”חברינו הטובים” בבנק ההשקעות של האיחוד האירופי. העסק הזה היה אמור להתחיל לרוץ ב-2018, אבל מאז הפתיחה נדחתה כמה פעמים, עד למחצית הראשונה של 2022. זה אומר ש-TfL מפסידה כבר ארבע שנים של הכנסות מכרטיסים, וגם שהעלויות הסופיות עדיין לא ידועות.

בנוסף, הטיוב נשענת על הרבה פחות מימון ממשלתי מאשר רכבות תחתיות אחרות בעולם, ובעיקר על דמי הנסיעה. בעוד בניו-יורק, הונג-קונג ופריז קצת יותר מ-60% מהמימון מגיע מסובסידיות ומסים, בלונדון 72% מהמימון מגיע מהכרטיסים. זה לא כי הטיוב היא איזה שוס כלכלי, כמו שב-2015 ג’ונסון כראש העיר ושר האוצר דאז ג’ורג’ אוסבורן החליטו, כחלק ממדיניות הצנע של דייוויד קמרון, שב-2018 הממשלה תקטין משמעותית את הכסף שהיא נותנת לטיוב. הבעיה היא שכדי שמודל כזה יעבוד צריך שמספר הנוסעים יעלה בהתמדה. ואתם יודעים, נו, קורונה. האנשים עודדו להישאר בבית, חלק מהתחנות נסגרו ובשיא הסגר מספר הנוסעים נפל ב-90%. בנוסף, גם הקפאת תעריפי הנסיעה על-ידי סאדיק קאן עלתה לא מעט, כ-640 מיליון ליש”ט בארבע שנים.

החילוץ

בקיצור, ה-TfL הגיעה לחתיכת ברוך. הממשלה הציגה מספר תכניות חילוץ. במאי 2020 הממשלה נאותה לתת תכנית חילוץ בגובה 1.6 מיליארד ליש”ט, אבל לא בלי תמורה. ה-TfL נדרשה להעלות את אגרת הגודש ב-30%, להפסיק זמנית נסיעות חינם לילדים ולחייב קשישים בשעות העומס.

אבל זה לא הספיק, ובסוף 2020 היה צורך בתכנית חילוץ נוספת. זה לא קרה בלי ריבים מתוקשרים בין ראש העיר הקודם לראש העיר הנוכחי. הקודם, שכיום משמש כראש הממשלה, אמר בפרלמנט שהנוכחי, סאדיק קאן, הביא למעשה את ה-TfL לפשיטת רגל. קאן לא נשאר חייב וטען שבוריס ג’ונסון שיקר, שכן הצורך בתכניות החילוץ מקורו בירידה במספר הנוסעים ולא בניהול עצמו. הממשלה אף איימה שתיקח שליטה ישירה על ה-TfL (לו הייתה עושה זאת, לא היה מדובר בממשלה השמרנית הראשונה ש”מלאימה” את התחבורה של לונדון). בכל מקרה, ב-1 בנובמבר הממשלה הכריזה על תכנית חילוץ שנייה. הממשלה נתנה 1.7 מיליארד ליש”ט, שהיו אמורים לספק מימון עד מרץ 2021, בתמורה לאמצעים שקאן כינה “דרקוניים”. מדובר היה בהעלאת התעריפים מעבר לאינפלציה (העלאה מסוימת גם כך הייתה מתוכננת לתחילת 2021), הרחבת השטח בו תחול אגרת הגודש והעלאת המס המוניציפלי.

זו לא הייתה תכנית החילוץ האחרונה. ביוני 2021 הוסכם על עוד תכנית חילוץ, שעלותה לממשלה 1.08 מיליארד ליש”ט, ואמורה לספק מימון ל-TfL עד ה-11 בדצמבר 2021 (מחר, ש’). גם היא לא באה במתנה. עם זאת, הפעם, הנוסעים לא אמורים בהכרח להרגיש זאת מיד. על הפרק עמדו תכנית הפנסיה לעובדים, מציאת מקורות מימון נוספים שיגיעו לחצי מיליארד עד מיליארד ליש”ט בשנה החל מ-2023, בחינת רמת השירות ועוד. זה לא שסאדיק קאן היה מרוצה הפעם, וטען ש”יש מעט מאוד דרכים” להגדיל את מקורות המימון מבלי להפעיל “אמצעים דרקוניים”. רעיון שעלה עוד לפני שנסגרה העסקה היה דמי כניסה ללונדון לרכבים פרטיים, מה שזכה לביקורת מצד שר התחבורה גרנט שאפס.

מה הבעיה עכשיו?

כאמור, סוף תכנית החילוץ האחרונה הוא מחר. אבל ה-TfL עדיין בקשיים ועדיין לא ברור מה יבוא במקום התכנית הזו. סאדיק קאן הזהיר שנבחנת האפשרות לסגור קווים שלמים בטיוב. סיימון קילונבק, ראש אגף הכספים של ה-TfL, הזהיר שיש צורך למלא פערי מימון של 1.9 מיליארד ליש”ט, ושכדי לעשות זאת ייתכן שיהיה צורך להוריד את היקף הפעילות של הטיוב ב-9% ושל האוטובוסים ב-18%. כרגע קאן לא מבקש את כל הסכום בבת אחת, אלא 500 מיליון ליש”ט עד אפריל 2022. חברי פרלמנט מהלייבור, כמו דון באטלר, הצטרפו לקריאה להגיע להסכם על תכנית חילוץ בהקדם האפשרי.

אבל בממשלה טוענים שאין מה להיכנס לבהלה. השר לענייני לונדון, פול סקולי, כתב לאיבנינג סטנדרד: “היינו במלודרמה הזו כל-כך הרבה פעמים בעבר. בכל פעם, למעשה, שראש העיר מגיע לסופם של ששת החודשים של תכנית החילוץ”. הוא הבטיח שהממשלה תמשיך לתמוך ב-TfL, כפי שכבר מימנה עד כה ב-4 מיליארד ליש”ט מאז פרוץ הקורונה. בנוסף על כך, ישנם עוד מקורות מימון שנמצאים בעלייה: מס המועצה שעלה, הרחבת האזור בו רכבים מזהמים נדרשים לשלם אגרה (למרות שמאז דווח שהגבייה מההרחבה נמוכה מהצפוי) ועוד. לדבריו, קאן מאיים לצמצם את התחבורה הציבורית בעיר בטווח הקצר כדי ללחוץ על הממשלה לתת מימון לטווח הארוך. אז סקולי מבטיח שיהיה בסדר, רק שכאמור, עדיין לא נמצא כל הסכם.

אז מה עכשיו?

בגדול, מחכים. יש בעיה של דם רע בין סאדיק קאן לבין הממשלה. כנראה שברגע האחרון, או כמה ימים אחרי שתכנית החילוץ הנוכחית תבוא לסיומה, יגיעו להסכמה על תכנית סיוע אחרת לעוד כמה חודשים, וכנראה שקאן יצטרך להסכים לעוד כמה דרישות.

אבל יש פה שני עניינים שמקשים על הגעה לאיזשהו פתרון בר-קיימא. העניין הראשון הוא אידיאולוגי: הממשלה לא מעוניינת להשיב לאחור את רמות המימון של הטיוב (בטח לא כשבוריס ג’ונסון חתום על הקיצוץ), או להביא אותן לרמות המימון של פריז וניו-יורק. השאיפה שלה היא שאחרי שתפוסה בתחבורה הציבורית תחזור לעצמה, פשוט לחזור למימון מאוד נמוך ולתת ל-TfL להסתדר כמעט לבד. לכן, בכל פעם מוכרזת תכנית לטווח קצר, בתקווה שאחריה יהיה ניתן להפסיק. אפשר להתווכח עם התפישה הזו, אבל היא לגיטימית.

העניין השני הוא של פוליטיקה מפלגתית: המשחק הפוליטי בבריטניה כולל הרבה מאוד מעורבות של הממשלה המרכזית בשלטון המוניציפלי. זה בולט יותר דווקא אצל השמרנים. ותראו מה הממשלה המרכזית השמרנית הצליחה להשיג בלונדון הנשלטת בידי הלייבור, הודות לתכניות החילוץ קצרות הטווח האלו. היא ביטלה הלכה למעשה את הקפאת תעריפי הנסיעה, הרחיבה את השטח בו נדרשת אגרת גודש והעלתה את האגרה עצמה, הביאה לבחינה מחדש של תכנית הפנסיות ב-TfL, העלתה את מסי המועצה ועוד. אמת, סאדיק קאן הסכים לכל הצעדים האלו, אבל לא באמת הייתה לו בררה. אין פה כדי להגיד שהניהול של קאן היה מושלם, אבל לממשלה יש אינטרס מובהק לחיות מהסכם להסכם, שבמסגרתו תוכל אולי לכפות על ראש העיר לעשות עוד משהו שלא לרוחו. לקאן, לעומת זאת, כפי שכתב פול סקולי, יש רצון לפתרון לטווח ארוך. ברגע שיהיה פתרון לטווח ארוך, הממשלה תצטרך פשוט לממן בלי להציב עוד ועוד תנאים.

ולכן, גם אם באמת יימצא בשעות הקרובות פתרון, אפשר להיות כמעט בטוחים שבעוד כמה חודשים כנראה נשמע על הצורך בעוד תכנית חילוץ.