המפלגה השמרנית סיימה את הכנס השנתי שלה במנצ’סטר והגיע הזמן לסיכומים. הדבר שריחף מעל המשתתפים היה הכיוון הכלכלי החדש אליו בוריס ג’ונסון מעוניין לקחת את המפלגה: הרבה פחות ת’אצ’ריסטי, הרבה יותר one-nation. רבים במפלגה ממורמרים מהכיוון החדש, שלתפישתם הוא אנטי-שמרני. ג’ונסון ושר האוצר רישי סונאק ניסו לשכנע שהכיוון הזה הוא לא סטייה מהדרך השמרנית, אלא הדרך השמרנית האמיתית. והאיזון כאן עדין: הם צריכים מצד אחד לשכנע את חברי המפלגה שת’אצ’ר לא צריכה להתהפך בקברה, ומצד שני לא להבריח את מצביעי הלייבור לשעבר מהחומה האדומה. וזה לא יהיה פשוט | תמונה: איאן בארט

אחרי שבשבוע שעבר התקיים הכנס של מפלגת האופוזיציה העיקרית, השבוע היה תורה של מפלגת השלטון, שוב תחת הסיסמה “Build Back Better”. השמרנים הגיעו למנצ’סטר כדי להרים את המוראל של חברי המפלגה, וגם להצדיק את הדרך שהיא לוקחת על עצמה, שנוטה יותר ויותר שמאלה למורת רוחם של רבים. לפחות, בניגוד ללייבור, הם רבו קצת פחות.

אווירה

אם כנס הלייבור התנהל בסימן המאמצים של קיר סטארמר לקבוע את הטון במפלגתו המפולגת, כנס המפלגה השמרנית התנהל בצל האירועים האחרונים. מחסור בנהגי משאיות, שיוצר מדפים ריקים ובעיות בשינוע דלק (גם אם זו אוזנה מעט לאחרונה), הברקזיט והקורונה יצרו מחסור בעובדים בתעשיית הבשר שעלול להביא למחסור במוצרים האלו ולפגיעה בסקטור החקלאי, עלייה במחירי החשמל, ועל כך נוספים קיצוץ בקצבאות למעוטי הכנסה ונסיגה מהבטחת בחירות הנוגעת לקצבאות הזקנה, וכמו כן העלאת דמי הביטוח הלאומי לטובת מימון נוסף ל-NHS. זה המון דברים. זה שילוב של מה שנראה כמו ממשלה שלא מצליחה לתפקד אל מול המשברים שפוקדים את המדינה, יחד עם מדיניות ממשלתית שרק מעלה את הנטל.

סטיב בייקר
פחות מתחבר. סטיב בייקר (צילום: ריצ’רד טאונזנד)

רבים במפלגה השמרנית לא מאוד מרוצים מהעלאות המסים שג’ונסון מביא לאחרונה. זה נכון לגבי חברי פרלמנט וגם לגבי המתפקדים. חבר הפרלמנט סטיב בייקר אמר על המדיניות הזו ש”כולנו סוציאליסטים עכשיו”. אחרים מתלוננים על כך שכל המדיניות מכוונת כדי לשמור על מושבי “החומה האדומה” בהם זכו השמרנים ב-2019. אחד המתפקדים טען שהמפלגה כבר לא “שמרנית מהבחינה הכלכלית”. אחרים מכירים בכך שכשמשיגים בייס חדש, זה אומר גם פוליטיקה חדשה. אנשי העסקים, מצדם, גם הזהירו מפני העלאת המסים. על כך היו צריכים השרים לפצות.

לפני שאכנס לפרטים של המתרחש בכנס, אבהיר שלא התייחסתי לנאומים של דמויות מפתח כמו פריטי פאטל, אוליבר דאודן ולורד דייוויד פרוסט. לא מפני שהם לא היו חשובים, אלא כי הם היו פחות רלוונטיים לוויכוח הכלכלי המרכזי שהכנס בא לפתור במפלגה וכי צריך לסיים לכתוב מתישהו.

שר האוצר

ביום השני של הכנס (ב’) שר האוצר רישי סונאק עלה לנאום. מטרתו העיקרית של סונאק הייתה לשכנע בצדקת העלאות המסים הקרבות ובאות. הוא הסביר שהוא אינו אידיאולוג אלא פרגמטיסט. הכוונה אינה שאין לו ערכים, אבל שהוא פועל לפי “מה שעובד” ולא נשאר כלוא בתוך דוֺגמה רק כדי לשמור על טוהרה. ומאחר שהוא מאמין באחריות תקציבית ובריטניה כרגע יוצאת ממשבר כלכלי רציני, הוא חייב להעלות מסים כדי לא להעלות חובות. הוא כמובן לא שכח לשבח את שרי האוצר שקדמו לו בעשור השמרני החולף, שלדבריו השאירו לו כלכלה במצב טוב הודות לאותה גישה של אחריות פיננסית. ולאלו שטוענים שהעלאת מסים היא “לא שמרנית”, הוא ענה שכך גם הגדלת החוב. בכך, למעשה, הוא אומר שהאופוזיציה השמרנית למדיניות שלו היא זו שאיבדה את שורשיה השמרניים, ולא הממשלה.

סונאק גם פרש חזון לעתיד: הוא רוצה להשקיע במדינה כך שתצמח טוב יותר ותוכל לספק מקומות עבודה טובים יותר, כדי שאנשים לא יצטרכו להסתמך על הרווחה. משפט מפתח שם היה שהוא רוצה שהמפלגה תהיה “גם מפלגת העסקים וגם מפלגת העובדים”. בכך, הוא מכריז על כוונתו להפקיע את המונופול של הלייבור על היותה המפלגה של העובדים קשי היום. זה דבר הכרחי בהתחשב בכך שכעת השמרנים צריכים גם את תמיכת הפועלים כדי לשמור על המושבים החדשים שלהם.

שורה פחות מוצלחת שם הייתה שהתשובה לעניים לא צריכה להיות להגיד להם שהמערכת כה מוטה נגדם שהם צריכים להישען על המדינה ועל רווחה. זה לא יצא מוצלח, כי זה הגיע ממש רגע לפני ביטול התוספת של 20 ליש”ט לשבוע בקצבאות (אשראי אוניברסלי), סכום שעבור אנשים בעוני הוא קריטי. בגלל שרבים מהנסמכים על הקצבאות נמצאים בעבודה, האמירה של סונאק עוררה בקרבם כעס. הם ישמחו לעבודה טובה יותר ולא להסתמך על קצבאות, אבל כרגע הם זקוקים להן, והממשלה מקצצת בהן בתקופה של עליית מחירים. בכך, למרות שהנאום היה בסך הכל מוצלח, סונאק כן יצר אצל רבים תחושה של ניתוק.

נאום ג’ונסון

אתמול (ד’) הגיע השיא, עם נאום ראש המפלגה, שהוא גם ראש הממשלה. אם הנאום של ראש האופוזיציה אמור להראות עד כמה הממשלה הנוכחית כושלת ולהציב אלטרנטיבה, הרי שראש הממשלה אמור להראות למה הכל נהדר ולהזהיר מהאסונות שיקרו אם רק ייתנו למפלגה השנייה את המפתחות לדאונינג 10.

במשימה הראשונה, ג’ונסון התמקד בהצלחת ממשלתו לצאת מהאיחוד האירופי, פתיחת הכלכלה הודות למבצע חיסונים מוצלח, עלייה רצינית בשכר (בפועל, ניתוח הנתונים מראה שבניכוי אינפלציה ועוד גורמים, העלייה היא מזערית) ועוד. הוא הצדיק את העלאות המסים, וטען שלו מרגרט ת’אצ’ר הייתה ניצבת מול אותם אתגרים היא הייתה נוהגת כמוהו. זה כנראה הכי קרוב שהוא היה רוצה להיות מזוהה עם משנתה הכלכלית של אשת הברזל, שכן בניגוד אליה הוא לא מבקש להקטין את המדינה, אלא לרתום כלכלה ליברלית חזקה לטובתה של הממשלה הגדולה. הוא ידבר נגד “מדינת הבייביסיטר“, אבל בפועל עוד לפני הקורונה תוכנן להגדיל את ההוצאה הציבורית. ומה לגבי המצב בשטח? לדבריו, זו יציאה של בריטניה ממודל כלכלי כושל שנשען על עבודה זולה מהאיחוד האירופי.

המשימה השנייה הייתה לא קשה במיוחד. הוא הזהיר שבזמן שהוא מעוניין “להשוות כלפי מעלה“, בלייבור רוצים “להשוות כלפי מטה”, קרי לקחת מהעשירים בלי לשפר את מצב העניים. עוד הוא הזהיר שתמיד ממשלות הלייבור מסיימות עם אבטלה גבוהה יותר ממה שהייתה כשנכנסו (ממה שמצאתי זה נכון, אבל לפחות לגבי ממשלת אטלי ותקופת וילסון הראשונה מדובר בפער זניח על גבול הרעש הסטטיסטי). וכמובן, הוא לא התעלם מכך שמדובר במפלגה מפולגת למות.

אבל על כך הוא הוסיף דבר נוסף חזון: לתקן את היסודות הרעועים של הכלכלה הבריטית, תיקונים מהם נמנעו ממשלות העבר במשך עשורים. לדבריו ההגירה הבלתי נשלטת הביאה ל”שכר נמוך, צמיחה נמוכה, כישורים נמוכים ופוריות נמוכה”. הוא רוצה שהמצב החדש יכריח להשקיע בכוח האדם, והוא גם מעוניין שהממשלה תתערב כדי לשכך חוסר איזון בין אזורי המדינה, להציע הכשרות מקצועיות ועוד. את התכנית הזו הוא כבר פירט בקיץ.

ניתוח

אם רישי סונאק התגאה בהיסטוריה המפלגתית שלו, ג’ונסון זרק אותה אל מתחת לאוטובוס. כשהוא התהדר בעליית המשכורות, הוא ציין שזה אחרי עשור של סטגנציה. מי בדיוק היה בשלטון בזמן הזה? ולדבר על ממשלות שנמנעו “במשך עשורים” מתיקון המבנה הכלכלי של בריטניה? אם נלך 48 שנה לאחור, ל-1973, לכניסת בריטניה לקהילה האירופית שבעצם יצרה את אותה “הגירה בלתי נשלטת”, הרי שמתוכן הלייבור הייתה בשלטון רק 18 שנה. הנרטיב שג’ונסון בונה, בפועל, הוא התנערות מכל מעשי המפלגה שלו, ורתימתה כדי ליצור משהו חדש. כשהוא אומר שבבחירות 2019 – בחירות בהן מפלגת השלטון נשארה במקומה – “הבריטים הצביעו עבור שינוי”, הוא לא מדבר רק על התמיכה בברקזיט. הוא גם טוען מתחת לפני השטח שבחירה בו הייתה שינוי גדול יותר מג’רמי קורבין, שתגידו עליו מה שתגידו, הוא לא היה עוד מאותו הדבר. לרוב מפלגת שלטון שמנצחת עוד טוענת שהציבור רוצה “עוד מאותו הדבר”. ג’ונסון הלך לכיוון השני. ג’ונסון לוקח את אסטרטגיית הניצחון הנצחית של השמרנית – התאמה לקונצנזוס – ומשכלל אותה.

דייוויד קמרון
נגמר הסיפור. דייוויד קמרון ב-2010 עם סלוגן שמרני של פעם (צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10)

אבל כדאי גם לראות מה הוא ממש מציע. כפי שקייט אנדרוז מהספקטייטור אבחנה היטב: ג’ונסון מציע לפתח את הכלכלה באמצעות משברים. סקטור נהגי המשאיות סובל משכר נמוך ותנאים גרועים? תנו למשבר בקנה מידה לאומי להיווצר, והמעסיקים כבר יתאפסו. הממשלה אולי תזרוק כמה עצמות כדי שהמשבר לא יביא לקריסה של ממש, אבל לא מעבר. השכר של רבים לא גבוה מספיק? קצצו בקצבאותיהם תוך כדי עלייה ביוקר המחיה כדי להכריח אותם למצוא עבודה בשכר גבוה יותר. זה אולי נחמד לטווח הארוך, אבל בטווח הקצר ההשלכות לא פשוטות כלל.

על כל אלו, כמובן, בוריס ג’ונסון כיסה בהרבה מאוד הומור, קסם אישי ומשחקי מילים. לעדותה של אנדרוז, לקהל לא כל-כך היה אכפת מה ג’ונסון אמר. הוא היה מוקסם ונהנה מכל רגע של ההופעה. מה גם שהוא לא ממש הרחיב איך הוא “ישווה כלפי מעלה”. בדבר אחד סטארמר צדק לגבי ג’ונסון, וזה שלפני הכל ג’ונסון פרפורמר.

החומה האדומה

על הניתוח הזה רצוי להוסיף הסבר: צריך לזכור שג’ונסון צריך לאזן בין הצורך שלו להישאר מקובל על חברי מפלגתו לבין ריצוי מצביעי לייבור לשעבר שעברו אליו בבחירות 2019. ב-1983 ת’אצ’ר בנתה את הניצחון האדיר שלה לא על מעבר קולות מהלייבור אליה, אלא על מעבר קולות מהלייבור לברית בין הליברלים ל-SDP, שאפשרה לשמרנים לזכות מן ההפקר. כשג’ונסון ניצח במושבי החומה האדומה, לא תמיד ההצבעה לשמרנים עלתה, אבל פשוט המצביעים רצו בברקזיט ורבים מהם גם לא רצו בג’רמי קורבין כראש הממשלה. אבל כשת’אצ’ר הגיעה לבחירות 1987, הליברלים וה-SDP נשארו שם. בבחירות הבאות, שלפי הספקולציות ייערכו בחורף 2023, ג’ונסון יגיע אחרי שהברקזיט בוצע וקורבין לא בתמונה. מאחר שתושבי החומה האדומה כנראה לא שינו את דעתם הכלכלית יותר מדי, ג’ונסון יצטרך לעבוד קשה כדי שהמצביעים לא יחזרו ללייבור.

לכן, ג’ונסון לא יכול להיראות כת’אצ’ריסטי מדי, וזה לא סתם שהוא מקפיד להבהיר שהוא מזרם ה-one-nation, המזוהה עם האגף השמאלי של המפלגה. מצד שני, ת’אצ’ר היא מי שהביאה למפלגה השמרנית אידיאולוגיה, ולכן רבים מחברי המפלגה עודם מזהים את עצמם עם הת’אצ’ריזם. ג’ונסון גם לא יכול להתעלם מהם.

ההשוואה של עצמו לת’אצ’ר במקרה הזה מזככת את הצורך הזה לאזן: מצד אחד הוא אומר לחברי המפלגה שהוא לא פועל בצורה שונה ממה שהמפריטה הלאומית הייתה נוקטת בה. מצד שני, הוא אומר את זה דווקא על מדיניות שהרחיבה בהוצאות, כדי להגיד למעשה לאלקטורט בחומה האדומה שהמדינה תשקיע בהם עוד הרבה. אבל מתישהו החבל ייקרע.

תגובת הקהל

מכון הסקרים Opinium בדק מה חשבו המצביעים על הנאום הזה. בגדול, היה מדובר בהצלחה: יותר אנשים חשבו שג’ונסון מעניין מאשר משעמם (איך אפשר לחשוב שג’ונסון משעמם? ובכן, יש 22% שחושבים כך), אכפתי לגבי האדם הפשוט מאשר לא אכפתי (אם כי בפער קטן), בעל יכולת ביצוע מאשר חסר יכולת וחזק מאשר חלש. רק לגבי השאלה האם ג’ונסון מחובר לדאגות הציבור או מנותק מהן חוות הדעת השלילית גברה. גם שם היה מדובר בפועל בתיקו: 45% מול 44%. האפקט העיקרי על מצביעי השמרנים הושג, כש-80% מהם אמרו שהסכימו עם תוכן הנאום, לעומת 16% בלבד שלא הסכימו. אפילו 29% ממצביעי הלייבור אמרו שהסכימו עם הנאום. מה שכן, מקרב הציבור הכללי יותר הסכימו עם נאומו של סטארמר מהשבוע שעבר לעומת עם זה של ג’ונסון, גם אם עם הנאומים של שניהם רוב העונים על הסקר השיבו שהם מסכימים.

לא לגבי הכל הוא שכנע. כך למשל, כשהוא הזכיר את ת’אצ’ר, לא נראה שהקהל הגיב כל-כך. כאמור, רבים חוששים ממה שהמפלגה הופכת להיות תחת ג’ונסון. גם אם הם מסכימים איתו עכשיו, זה כי הוא דאג להיות עמום לגבי האופן בו הוא “ישווה כלפי מעלה”. כפי שסטיבן בוש סיכם זאת היטב: “חברי המפלגה השמרנית אוהבים את ג’ונסון – אבל לא את הג’ונסוניזם”. למרות שבמפלגה השמרנית הטונים לא עולים כמו בלייבור, גם לג’ונסון ממתין מאבק לא פשוט על אופייה של המפלגה, ונראה מי ינצח בסוף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *