הכירו את “הוועדה המייעצת”, מועדון סודי ואקסקלוסיבי לתורמים שמרנים שמוכנים לחתום על צ’קים שמנים למדי. מה ההטבות במועדון? מעבר לאנונימיות, פגישות על בסיס קבוע עם ראש הממשלה ושר האוצר. לאחר שהפייננשל טיימס חשף את קיומו של המועדון, הנהגת הלייבור דרשה את חשיפת הפרטים של המועדון הזה. השמרנים דוחים את הדרישה וטוענים שאין שום דבר רע בקבלת תרומות למפלגה, תוך התעלמות מכך שהם השאירו את היכולת לקבל גישה ישירה לבכירי הממשלה בסוד. בלייבור מתכוונים להמשיך בחגיגה על השערורייה, אבל לא בטוח שזו האסטרטגיה שהם צריכים לאמץ | צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10
לחברי המפלגה השמרנית יש כנראה חיבה לשערוריות, אחרת אני קצת מתקשה להבין למה היא מתעקשת להמשיך להסתבך בעוד ועוד מהן. בשנות התשעים, סבך השערוריות שנקשרו בממשלתו של ג’ון מייג’ור נחשב לאחד הגורמים להפסד הצורב של המפלגה בבחירות 1997. ונראה שממשלתו של בוריס ג’ונסון, שכבר הסתבכה יותר מוקדם השנה בסבך שערוריות לובינג, החליטה שלא מספיק לה. ועכשיו גם התורמים של המפלגה גורמים להרמת גבה עקב מה שזכה לכינוי “הוועדה המייעצת”.
הכירו את הוועדה המייעצת
בסוף יולי הפייננשל טיימס הוציא תחקיר על התורמים של המפלגה השמרנית. מתברר שישנו מועדון סודי, שפעילותו לא מדווחת באופן רשמי, של תורמי המפלגה שזכה לכינוי “הוועדה המייעצת” (Advisory Board). מה הבעיה במועדון הזה? ובכן, בעיקר זה שחבריו זוכים לפגישות ושיחות על בסיס קבוע עם ראש הממשלה בוריס ג’ונסון ושר האוצר רישי סונאק. מי שפיתח את המועדון הזה הוא בן אליוט, מנכ”ל המפלגה השמרנית, שרצה לשמר את הקשר בין תומכי המפלגה לבין ראשיה. לפי אחד הדוברים, “הוועדה המייעצת” מזכירה מועדונים מפורסמים לבני האליטה, וכדי להיות חבר ב”וועדה” הזו יש לתרום למפלגה רבע מיליון ליש”ט מדיי שנה או לחלופין להיות חבר של אליוט (אחרים טוענים שאפשר להיכנס גם בסכומים נמוכים יותר). כבר כאן דיי ברור למה זה נראה מאוד לא כשר: מועדון סודי של אנשים שמשלמים הרבה מאוד כדי להיפגש על בסיס קבוע עם קובעי המדיניות החשובים ביותר בממשלה.
במפלגה השמרנית טוענים שהמועדון הוקם לפני שבן אליוט מונה למנכ”ל המפלגה על-ידי ג’ונסון, אבל סירבו להגיד מתי הוקם. שמרן שהיה שר בממשלתו של דייוויד קמרון טען שהוא מעולם לא שמע על הוועדה המייעצת. כמובן, זה שהוא לא שמע לא אומר שזה לא קיים, אבל זה כן מעלה שאלות. עוד נטען במפלגה שלגיוס התרומות אין שום השפעה על מדיניות הממשלה. בהתחשב בכך שלפי התחקיר רוב חברי הוועדה המייעצת הם ת’אצ’ריסטים שלא מרוצים מגישת ה-one-nation של ג’ונסון וסונאק, אולי כרגע זו לא טענה בלתי מבוססת. אבל כשאתם תורמים רבע מיליון ליש”ט, אתם רוצים תמורה לאגרה. וכשאתם מקבלים רבע מיליון ליש”ט מדיי שנה, אתם כנראה תרצו לשמור על תזרים המזומנים הזה, ותהיו מוכנים לעשות עבורו לא מעט. לכן, שלא במפתיע, תגובת השמרנים לא בדיוק הרגיעה.
לחשוף את הסודות
בעקבות התחקיר, בלייבור דרשו שהשמרנים ימסרו מידע על הוועדה המייעצת. אנליזה דודס, המשמשת כמנכ”לית הלייבור, כתבה לאמנדה מילינג – שממנכ”לת את המפלגה השמרנית במשותף עם בן אליוט – בטענה שהאינטרס הציבורי דורש זאת. דודס דרשה לחשוף את שמות החברים במועדון האקסקלוסיבי, את צורת העבודה שלו, היקף הגישה שיש להם אל בכירי הממשלה והתחומים בהם הם כבר ניסו את כוחם בלובינג. כמו כן, היא דרשה לדעת בדיוק מה תפקידו של אליוט בתוך הסיפור הזה. מבחינת הלייבור מדובר באותו סיפור כמו פרשת גרינסיל – במסגרתה דייוויד קמרון השתמש בקשריו האישיים כדי לעקוף את הצינורות המקובלים ללובינג עבור גריסניל קפיטל – שרק לאחרונה נקבע לגביה שלגרינסיל הייתה “גישה יוצאת דופן” לממשלה.
אמנדה מילינג השיבה לדודס ש”כל המפלגות מגייסות כסף ומקבלות תרומות כדי לשלם לצוות שלהן ועל הקמפיינים בתקופת בחירות”. כן, רק שאף אחד לא טען שזו הבעיה. מבחינת המבקרים, הבעיה בקיומה של הוועדה המייעצת הוא מה שנראה כמו גישה כמעט חופשית לבכירים ביותר בממשלת הוד מלכותה. מילינג התעקשה שמדיניות הממשלה לא מושפעת על-ידי התרומות האלו ושהן נעשו באופן חוקי. לאחר מכן המשיכה והזכירה שגם ללייבור יש מועדון דומה: “מעגל היו”ר”. החברים במועדון יכולים לקבל גישה לבכירים במפלגה, כולל הזמנות לארוחות ערב ובראנצ’ים בהשתתפותם. רק שיש הבדל אחד שמילינג לא התייחסה אליו: בלייבור כללי המועדון האלו גלויים וכך גם הבכירים עמם ניתן להיפגש, ואפשר להיות חבר במועדון כבר מתרומה של 5,000 ליש”ט בשנה. אצל השמרנים אין חוקים גלויים (וגם קיום המועדון הזה הוא לא רשמי), ונראה שרק האליטה של האליטה חברה שם, מה שמאפשר השפעה מסוג אחר לגמרי.
יש לחברי הוועדה המייעצת השפעה?
הימים חלפו והשמרנים עדיין טוענים שאין לוועדה המייעצת שום השפעה על מדיניות הממשלה. מי שנשלח לחזית היה שר התחבורה גרנט שאפס, שבעברו גם שימש כמנכ”ל המפלגה השמרנית. הוא אמר ש”אין שום דבר רע או שגוי מטבעו” באנשים שמצטרפים למפלגה, כאילו שמישהו טען שכן. עוד הוא אמר שהתורמים “לא משנים שום מדיניות אבל אתה בטוח מקבל בברכה את המדיניות”. החלק השני הוא עניין של טעם, אבל החלק הראשון טעון הוכחה. איך אפשר לדעת שאין שינוי במדיניות, אם חברי המועדון נשארים חסויים, וכך גם בכירי המפלגה שנפגשים איתם? לבסוף, הוא גם אמר משהו בעל משמעות: “כשאתה תורם אתה צריך להבין שזה לא נותן לך שום סיי על מה שהולך בממשלה, אבל אתה כמובן מוזמן לשמוע על המדיניויות שלנו ועל מה שאנחנו מתכננים”. כלומר, לפי שאפס חברי הוועדה המייעצת רק שומעים, לא מדברים.
עכשיו, יכול להיות שהכל נכון, אבל השמרנים עושים עבודה ממש גרועה בלהוכיח את זה. אם אין שום בעיה במועדון הזה, למה היה צריך תחקיר עיתונאי שיחשוף אותו? למה אין לו חוקים גלויים להצטרפות? נכון, ללייבור יש מועדון משלהם, אבל אני יכול למצוא בקלות שהוא קיים, איך נכנסים אליו ומה מקבלים בתמורה להצטרפות. אפשר לטעון עד מחר שהלייבור צבועים כי גם להם יש מועדון כזה, אבל אי-אפשר לטעון לסימטריה בין מי שיש לו מועדון אליטיסטי עם גישה לראש המפלגה שגלוי וידוע לכל, לבין מי שיש לו מועדון עם אופי זהה אבל שמתאמצים להסתיר. למרות שהלייבור עושה עבודה נוראית בהפרדה בין הלגיטימיות של קיומו של מועדון כזה (שלדעתי בעייתי משהו גם בגרסת הלייבור, אבל פחות עקב הסכומים היותר נמוכים שנדרשים כדי להיכנס למועדון) לבין חוסר הלגיטימיות של ההסברה, השמרנים ממשיכים באותן מנטרות. זו נראית כמו התנהלות של מי שיש להם חמאה על הראש ומפחדים לצאת מהבית.
מה עכשיו?
האם חשיפת הוועדה המייעצת תפגע בשמרנים? ספק רב. הדבר קורה משתי סיבות. ראשית, יש לציבור הבריטי דברים שהרבה יותר מעניינים אותו, ובראשם הקורונה. עם הסרה של עוד ועוד מגבלות רבים דרוכים לראות שהירידה בתחלואה של השבועות האחרונות לא נבלמת. שנית, ויותר חשוב, למרות שמהזווית הישראלית נראה שלבריטים נורא חשוב מנהל תקין, זה כבר הרבה זמן לא המצב. זה גם לא התחיל עם בוריס ג’ונסון. הוא אמנם שכלל את האמנות לכדי כך שלציבור לא ממש אכפת שהוא מנהל יחסים בעייתיים עם האמת יותר מכל פוליטיקאי אחר, אבל עוד לפניו החשיבות של העניין הזה נשחקה. לכן, סביר להניח שהכלבים ינבחו והשיירה תעבור.
וזה אולי גם משהו שצריכים להבין בלייבור: לזעוק על מנהל תקין זה חשוב ותפקידה כאופוזיציה הוא להצביע על הדברים האלו. אבל אם על זה היא תבסס את האסטרטגיה הפוליטית שלה, היא כנראה תישאר באופוזיציה כדי להמשיך להצביע על הדברים האלו. קיר סטארמר נראה כמי שיש לו ציפייה שהפניית האצבע הזו לכל שקר ולכל סקנדל שיוצא מבית היוצר של בוריס ג’ונסון תטה לטובתו את האלקטורט. אבל עבור המצביעים מדובר בסוגיה משנית יחסית. באזורי החומה האדומה, למשל, מוטרדים קודם כל מזה שכלכלית הם נשארו מאחורי מה שהם רואים כאליטה המטרופוליטנית, ורוצים שהפוליטיקאים בווסטמינסטר ישימו אליהם לב. אם מצבם היה טוב יותר, אולי השערוריות של השמרנים היו מחזירות אותם לחיק הלייבור, אבל עד אז סטארמר צריך ללמוד כיצד לשים את הדגש על מה שמעניין אותם, מבלי לוותר על המנהל התקין.