השבוע החולף עבר על בוריס ג’ונסון עם מנהיגי העולם הגדול. פסגת ה-G7 בסופ”ש, פסגת הברית הצפון אטלנטית (נאט”ו) שלשום (ב’) ואתמול הסכמה על הסכם סחר עם ראש הממשלה האוסטרלי סקוט מוריסון. בפסגות הגדולות בוריס ג’ונסון נהנה מהיכולת להביא להסכמות על שיתופי פעולה בינלאומיים, אחרי שדונלד טראמפ הבדלן עזב את הזירה. מצד שני, אף אחד לא נתן לו לשכוח מהצרות סביב היישום של פרוטוקול צפון אירלנד, פשרה אותה יזם ג’ונסון ושכעת הוא מתעקש להתפשר עליה שוב. מול אוסטרליה העסקים פורחים, אבל הקהילה החקלאית בבית מרגישה נטושה | צילום: אנדרו פרסונס, דאונינג 10
השבוע האחרון כלל הרבה מאוד אירועים משמעותיים ביחסי החוץ של בריטניה. היא אירחה את פסגת ה-G7 בקורנוול שבדרום-מערב אנגליה (ואם תסלחו לי, אבל זה פשוט בזבוז זמן להגיע לקורנוול וכל הזמן להיות בפגישות עם שועי עולם). היא השתתפה בפסגה של נאט”ו. והיא חתמה על הסכם הסחר עם אוסטרליה. אז בלי הרבה עיכובים, בואו נראה איך הדברים האלו נראו מהזווית הבריטית.
הענקים חוזרים
מנקודת המבט הבריטית, אפשר לדבר על שתי תמות עיקריות מפסגת ה-G7. קודם כל, שובו של המערב. ידוע שמבחינת נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן, אחד המסרים שהוא ביקש להעביר זה ש”אמריקה חזרה”. אבל כפי שבוריס ג’ונסון אמר בריאיון לערוץ 4, מבחינתו הדמוקרטיות הליברליות חוזרות למרכז הבמה. זאת, אחרי ארבע שנות בדלנות מצדו של הנשיא הקודם דונלד טראמפ.
כחלק מהעניין, ג’ונסון וביידן חתמו על “האמנה האטלנטית החדשה“. מדובר ברפרנס לאמנה האטלנטית של וינסטון צ’רצ’יל ופרנקלין דלאנו רוזוולט מ-1941, אז הסכימו השניים על החזון לעולם שיקום אחרי מלחמת העולם. האמנה החדשה מבטיחה, בין השאר, להגן על הדמוקרטיה ועל כדור הארץ. אני מניח שהרעיון היה של ג’ונסון, כי ספק שביידן היה יוזם אמנה כזו רק מול בריטניה. דבר נוסף שקרה הוא שמדינות ה-G7 החליטו לתרום למדינות עניות מיליארד חיסונים. 100 מיליון מהם יגיעו מבריטניה. עניין נוסף הוא משבר האקלים, נושא שהיה דומיננטי למדי בפסגה. כעת, כשטראמפ לא בסביבה, היה אפשר להניע מהלך בינלאומי בעניין. אחת ההסכמות אליהן הגיעו המדינות הייתה שיבה אל החלטה מ-2009, לפיה המדינות יגייסו מדיי שנה 100 מיליארד דולר לטובת מדינות עניות כדי לסייע להן להפחית בפליטת פחמן. פעילים סביבתיים לא באו על סיפוקם בטענה שזה לא מספיק. אבל ג’ונסון קיבל את שלו: הוא הוביל פסגה בה היה יכול להציג את “בריטניה הגלובלית”, ואפילו להוביל להחלטות בינלאומיות.
התמה השנייה הייתה, כמובן, הברקזיט. הגבול הפנימי בין בריטניה לצפון אירלנד שהסכם היציאה יצר מקשה על העברת סחורות בריטיות לצפון אירלנד. לכן, ג’ונסון מאיים להפר את ההסכם. הוא דורש למצוא פשרה. ואדגיש שוב: הוא מבקש להתפשר על הפשרה שהוא יזם ביציאה מהאיחוד. לא סתם מנהיגים שנכחו בפסגה כמו עמנואל מקרון, אנגלה מרקל, אורסולה פון דר ליין ושארל מישל התחילו ללחוץ על ג’ונסון. בעדינות, אבל ללחוץ. הם מעוניינים שהוא ייצמד להסכם שהוא הביא, בזמן שהוא מנסה לפרק את ההסכם הגרוע שלו עם עוד ועוד פשרות שנכפות על האיחוד בגלל איומים בהפרות מהצד הבריטי.
נאט”ו
אחרי שבסוף השבוע בריטניה אירחה את פסגת ה-G7, בשני הגיע הזמן לפסגה של המדינות החברות בארגון האמנה הצפון-אטלנטי (הידוע יותר כנאט”ו) בבריסל. ג’ונסון הגיע לשם עם אג’נדה: להסתכל גם מעבר למה שקורה במערב, אל עבר סין של שי ג’ינפינג. מעבר לחששות הברורים מאליהם שסין מעוררת, יש לג’ונסון עוד שני אינטרסים בעניין הזה. ראשית, הוא מעוניין בהשפעה בריטית גם באזור הפסיפי, כחלק מאותה “בריטניה גלובלית”. שנית, מעשיה של סין בהונג קונג, שבריטניה חשה מחויבת להגנתה, מן הסתם מהווה תמריץ עבור ג’ונסון לא להתמודד עם סין לבד.
כמובן, זה יהיה מטעה להציג את זה כאילו רק ג’ונסון מוטרד מסין. המדינות החברות כולן חוששות ממה שנראה כהתנהגות יותר ויותר תוקפנית מצדן של רוסיה וסין. לא סתם ביידן קידם גם את ההסכמה הזו בקרב המדינות החברות. ג’ונסון כמובן הבהיר שאין עניין בפתיחת מלחמה קרה חדשה מול סין, כפי שהבהיר מזכ”ל נאט”ו ינס סטולטנברג, בסוף המערב יצטרך לשתף פעולה עם סין בכל מה שנוגע למשבר האקלים ופיקוח על התחמשות. סין מהווה איום, אבל היא חשובה מדי מכדי שהמערב ייכנס איתה לעימות ראש בראש. לכן יש אתגר של ממש. כאמור, ג’ונסון לא ממש המציא שם משהו. ובכל זאת, העובדה שהוא מוצא במה נוספת להפגין את הרצון הבריטי להיות חלק מהעולם הגלובלי ולהוביל אותו בטוח עושה לו טוב.
גם שם ג’ונסון מצא את עצמו מתמודד עם הביקורת העולמית עליו בכל הנוגע להתנהלותו ביישום פרוטוקול צפון אירלנד והאיום להפר אותו. הפעם מול ראש ממשלת ספרד פדרו סנצ’ס. ג’ונסון וסנצ’ס הסכימו על העמקת הקשרים בין בריטניה לספרד, ובהודעה גם נמסרה תגובתו של ג’ונסון לגבי הפרוטוקול. אם היה לו מה להגיד, כנראה ששאלו אותו על זה.
החבר מאוסטרליה
בסוף מאי סיפרתי כאן על החששות שהסכם הסחר המתהווה בין בריטניה לאוסטרליה מעורר בקרב הקהילה החקלאית. זאת, משום שהסטנדרטים על גידול בשר באוסטרליה הרבה פחות מחמירים מאשר בבריטניה. הדבר עשוי לאפשר ייבוא של בשר אוסטרלי זול שגדל בתנאים נחותים יותר, וישבור את השוק מפני שלחקלאים הבריטים לא תהיה אפשרות להוריד מחירים כל עוד הרגולציות בעיניהן עומדות.
ובכן, אתמול (ג’) בוריס ג’ונסון וראש ממשלת אוסטרליה סקוט מוריסון הסכימו באופן עקרוני על הסכם סחר. המסמך הכתוב אמור להתפרסם בימים הקרובים. הדבר אמור לאפשר הסכם בנוסח “אפס מכסים, אפס מכסות” על סחורות רבות, כולל בשר. עם זאת, כנראה שיהיו מגבלות על הכנסת בשר מאוסטרליה לבריטניה למשך 15 שנים, כדי לאפשר לחקלאות המקומית להסתגל למציאות החדשה. החקלאים לא משוכנעים: לדבריהם, במצב הנוכחי שוק הבשר הבריטי לא תחרותי אל מול שוק הבשר האוסטרלי. החקלאים האוסטרלים מנסים להרגיע שהם לא יציפו את בריטניה בבשר זול, אבל הקהילה החקלאית הבריטית מרגישה שמכרו אותה. גם ניסיונות ההרגעה של שרת המסחר הבינלאומי ליז טראס לא ממש הועילו.
תועלתו של ההסכם מועמדת בספק. בזמן שסקוט מוריסון אמר שמדובר באחד מהסכמי הסחר השאפתניים ביותר בהיסטוריה של אוסטרליה, עבור בריטניה התוספת לתמ”ג תהיה קטנה. התמ”ג צפוי לגדול בערך ב-0.02% הודות להסכם. אבל כנראה שההסכם אמור להשיג מטרות אחרות. ראשית, מטרה סמלית. ג’ונסון מעוניין להציג לעולם את בריטניה שלא צריכה את האיחוד האירופי ופשוט מצליחה לסחור עם כל העולם הודות לברקזיט. שנית, שידור למדינות אחרות. בריטניה התפשרה לא מעט בהסכם הסחר הזה, וזה משדר למדינות אחרות – ג’ונסון שם את עינו על המדינות הטרנס-פסיפיות – מה בריטניה מוכנה לעשות בשביל עוד הסכם סחר. זה מהווה עוד מקור לדאגה עבור החקלאים, שחוששים שאחרי שג’ונסון “מכר” אותם לאוסטרלים, הוא ימכור אותם גם לאמריקאים ולדרום אמריקאים.
לסיכום
בזירה הבינלאומית בוריס ג’ונסון יכול לצאת מסופק מהשבוע החולף. הוא הציב את בריטניה ככוח מוביל בזירה הבינלאומית, למרות הברקזיט ולמרות כל השאר. הוא מסייע להוביל שיתופי פעולה בינלאומיים, הסכמי סחר ועוד. זה חשוב לא רק ליחסי החוץ, אלא גם למדיניות הפנים. מאז פירוק האימפריה, בריטניה נמצאת בחיפוש מתמיד אחר “מקומה בעולם”. ג’ונסון מעוניין שהמקום הזה יהיה הובלת תהליכי גלובליזציה, בדמות שיתופי פעולה בינלאומיים וקידום סחר חופשי. בחלק מהמקרים הוא מוכן שבריטניה תשלם מחיר – למשל בתחום גידול הבקר – אבל בתמונה הגדולה הוא מצליח לקדם את מה שהוא רוצה.
אבל מעבר לפינה נמצא סוף “תקופת החסד” שהוסכם עליה לפני היציאה הסופית של בריטניה את השוק המשותף. אם הוא רוצה איכשהו להיטיב את התנאים של צפון אירלנד בלי להתחיל להפר הסכמים בינלאומיים – מעשה שינגוד את כל שאיפותיו הגלובליסטיות – הוא יצטרך להגיע לפשרה עם האיחוד האירופי. וזה יהיה הרבה פחות נעים מהשבוע החולף.