לכבוד חודש הגאווה ולבקשת הקוראים: יחסיה של מרגרט ת’אצ’ר אל הקהילה הגאה בבריטניה. כיצד אותה פרלמנטרית שתמכה בלגליזציה של יחסי מין הומוסקסואליים בשנות השישים, היא אותה אישה שהצרה את צעדיה של הקהילה הגאה עשרים שנה אחר-כך? וגם: למה גם מהשמאל הקהילה לא רוותה נחת? | בתמונה: מצעד גאווה בלונדון מ-1991, כי לא הייתה תמונה חופשית סבירה מימי שלטונה של ת’אצ’ר (צילום: Fæ, ויקיפדיה)
לכבוד חודש הגאווה ולבקשתה של אחת הקוראות, פוסט היסטורי מיוחד: יחסיה של מרגרט ת’אצ’ר אל הקהילה הגאה בבריטניה. כרגיל בפוסטים מהסוג הזה, רוב החומרים לא נגישים למי שאין בידם מנוי אקדמי כלשהו ולכן אין הרבה קישורים. החומרים שהשתמשתי בהם הספר Gay Men and the Left in Postwar Britain של לוסי רובינסון ו-Thatcher של גראהם גודלאד. כמו כן, משום שהמונח להט”ב רק התחיל לתפוס בסוף כהונתה של ת’אצ’ר, בכל הקשור לתקופת כהונתה לא אשתמש במונח זה אלא במונח “הקהילה הגאה”.
לגליזציה
בעבר, כמו במרבית אירופה, יחסי מין הומוסקסואליים היו אסורים בבריטניה. המשפט של אוסקר ויילד היה הדוגמה הבולטת לכך, אבל גם עשורים אחר-כך זה עדיין היה המצב. בשנות השישים של המאה העשרים, חבר הפרלמנט הוולשי ליאו אבס (Abse) מהלייבור החל לקדם חקיקה שתתיר אותם. לקראת בחירות 1966 ראש הממשלה וראש הלייבור דאז הרולד וילסון היה מודאג מהבטחה מפורשת לדה-קרימינליזציה של יחסי מין הומוסקסואליים, והיה סבור שזה היה עלול לעלות ללייבור בלא פחות מ-6 מיליון קולות. ההנחה הייתה שמעמד הפועלים, בסיס המצביעים העיקרי של הלייבור באותן שנים, לא ישוש לתמוך במתן לגיטימציה לקהילה הגאה. זו לא הייתה הנחה מנותקת מהמציאות: מעמד הפועלים הבריטי באותו זמן האמין במודל גברי ספציפי מאוד, וההנהגה שלו ראתה במאבקי זהות נוסח המאבק הפמיניסטי או המאבק הגאה מאבקים בורגניים שחותרים תחת רעיון המאבק המעמדי. אבל אחרי הניצחון המרשים בבחירות, אבס התעקש.
בסוף הושגה פשרה מפא”יניקית משהו, עם העברתו של חוק עבירות המין של 1967. החוק התיר יחסי מין הומוסקסואליים באנגליה ובוויילס בלבד, לבני 21 ומעלה (הרבה מעל גיל ההסכמה ליחסי מין הטרוסקסואליים), בדלתיים סגורות ולא בין אנשי צבא. החוק הזה יצר כמה מקרים אבסורדיים. למשל, היה לא חוקי להכיר בין שני גברים כדי שיוכלו לקיים יחסי מין שהיו חוקיים. איש צבא היה יכול לקיים יחסי מין הומוסקסואליים, ובתנאי שהפרטנר שלו לא היה איש צבא גם כן. בסיטואציות מסוימות, היה קל יותר להעניש על יחסי מין הומוסקסואליים. לורד ארן, שותפו של ליאו אבס, ביקש להבהיר לקהילה הגאה שאין מה לחגוג יותר מדי. החוק הזה לא היה אמור להוות נקודת פתיחה להרחבת הזכויות של הקהילה הגאה.
ואיפה מרגרט?
הנה זה בא. למרגרט ת’אצ’ר הייתה עמדה דיי ברורה לגבי החוקים האלו. כבר ב-1960, כשחבר הפרלמנט השמרן קנת’ רובינסון ניסה להעביר חוק שיתיר יחסי מין כאלו, היה ברור איפה היא עומדת. רוב חבריה למפלגת השלטון השמרנית הצביעו נגד החוק, אבל היא – עם ותק של שנה בלבד בפרלמנט – הצביעה בעד. היא לא הייתה היחידה, ולצדה היו אנשים נוספים מאגף הימין הקשה של המפלגה, כמו אנוך פאוול. וגם כשבוחנים את החוק של אבס, היא הייתה בין השמרנים המעטים שהצביעו בעדו. באותה שנה היא גם הצביעה בעד החוק שמתיר הפלות. בנוסף, ההרחבות של החוק לסקוטלנד ולצפון אירלנד נעשו בתחילת שנות השמונים, בכהונה הראשונה של ת’אצ’ר כראשת הממשלה. על פניו, ת’אצ’ר הייתה בצד של הקהילה הגאה. גאווה של ממש, לא? ובכן, זה קצת מורכב.
בשלטון
ספק אם כמה שנים לתוך שלטונה של ת’אצ’ר היו יותר משלושה אנשים שראו בראשת הממשלה בת ברית אמיתית למאבק הגאה. הקהילה הגאה גילתה שת’אצ’ר היא לא בדיוק ההיפית שהיה אולי אפשר לחשוב שהיא בשנות השישים. בתחילת הדרך לפחות, ת’אצ’ר לא מאוד קידמה את הקהילה הגאה מעבר להרחבת החוק שהתיר לקיים יחסי מין הומוסקסואליים לסקוטלנד ואירלנד. היה נראה, לפחות בהתחלה, ששלטונה של ת’אצ’ר לא צפוי לקדם את הקהילה יותר מדי. גם בהמשך, ת’אצ’ר עמדה מול לחצים רבים לתת זכויות נוספות לקהילה הגאה, בעיקר להוריד את גיל ההסכמה לזה של הטרוסקסואלים, ודחתה את כולם.
לא רק האקטיביסטים למען זכויות לקהילה הגאה היו מתוסכלים ממנה, אלא גם חברי מפלגתה שלה. מת’יו פאריס, חבר פרלמנט שמרני, הגיע אליה בשם חברי פרלמנט מהמפלגה שרצו שת’אצ’ר תתייחס לזכויות הקהילה הגאה ביתר רצינות. באותה פגישה הוא סיפר לה עצמה שהוא עצמו הומוסקסואל. לדבריו של פאריס, ת’אצ’ר רק הגיבה בקרירות: “זה בטח דבר קשה להגיד”. העובדה שמייקל אליסון, מזכירה הפרלמנטרי הפרטי של ת’אצ’ר שנכח בשיחה, ביקש את שמות חברי המפלגה בשמם דיבר – מה שנתפש על-ידי פאריס כניסיון להכין רשימה שחורה – בטח לא עזר.
שנות שלטונה של ת’אצ’ר היו גם השנים בהן מגפת האיידס החלה להתפשט בעולם בכלל ובבריטניה בפרט. העובדה שאחוזים גבוהים מהנשאים נדבקו במהלך יחסי מין בין שני גברים לא בדיוק עזרה לדעות קדומות כלפי הקהילה לדעוך. קמפיין ממשלתי להעלאת מודעות לאיידס זכה לביקורת משום שהיה כללי, כך שגם לא ממש סייע בהפרכת דעות קדומות לגבי המחלה, וגם לא סיפק מידע ספציפי לקבוצות בהן המחלה התפשטה ביתר שאת. בפועל, הייתה כוונה לפנות גם לקבוצות הסיכון, אך שהדבר לא יצא אל הפועל, בין השאר בגלל ת’אצ’ר. בו זמנית, החשש מהאיידס חיזק את המוראליסטים במפלגה השמרנית, שמאוד חששו מהתחזקות הקהילה הגאה, ות’אצ’ר התכוונה לפנות אליהם.
סעיף 28
הכהונה השלישית של ת’אצ’ר הייתה כנראה הזמן בו ת’אצ’ר הפכה ממישהי שמסרבת לסייע לקהילה הגאה למי שהפכה לעוינת באופן מוצהר. בוועידת המפלגה השמרנית של 1987 היא אמרה: “ילדים שצריכים ללמוד לכבד את הערכים המוסריים המסורתיים לומדים שיש להם את הזכות שאינה ניתנת לביטול להיות גאים”. המטרה הייתה ברורה, והיא לפנות לתומכי המשפחה המסורתית בקרב חברי מפלגתה.
אבל מהר מאוד הגיעו לא רק מילים אלא גם מעשים. סעיף 28 לחוק השלטון המקומי של 1988, אם להיות מדויק. תת סעיף (1) קבע: “רשות מקומית לא: (א) תקדם במכוון הומוסקסואליות או תפרסם חומרים בכוונה לקדם הומוסקסואליות; (ב) תקדם את הלימוד בכל בית ספר שממומן על-ידי הרשות לקבלת הומוסקסואליות כמערכת יחסים משפחתית כביכול”. תת סעיף (2) קבע שתת הסעיף הקודם לא אמור למנוע מלימוד על מחלות. החשיבות של זה הייתה יותר סמלית מאשר מעשית, שכן לא נקבעו עונשים לאנשי מועצה שיפרו את ההוראה, ושהסעיף הזה היה בעיקרו תוצאה של תיקון של הבקבנצ’רית השמרנית ג’יל נייט. עוד יותר, סביר להניח שהסעיף הזה עבר לא כל-כך נגד הקהילה הגאה כמו שעבר נגד ראשי רשויות מקומיות מהשמאל הקשה, ששיתפו פעולה עם ארגונים גאים כאופוזיציה לממשלת ת’אצ’ר.
ועדיין, היה מדובר בעליית מדרגה בעיניי רבים: חקיקה שנועדה להקשות על הקהילה הגאה להשיג לגיטימציה באמצעות איסור על אחד מגורמי השת”פ החשובים שהיו לה – רשויות מקומיות אוהדות. גם אם השפעתה של החקיקה לא הייתה גדולה על פעולות הארגונים בפועל, היה מדובר בהצהרה רצינית: כסף ציבורי לא יגיע לקידום הקהילה הגאה. ניתן לטעון שכסף ציבורי לא אמור להגיע למטרות פוליטיות. אבל כשהאיסור הוא על מטרה פוליטית מאוד ספציפית, קשה להגיד שזה הטיעון שהיה למחוקקים בראש. הסעיף הזה הוסר רק בכהונה השנייה של טוני בלייר בראשות הממשלה, ב-2003. ב-2009 ראש האופוזיציה דאז דייוויד קמרון, למרות שהגדיר את עצמו מעריץ של ת’אצ’ר, התנצל על קיומו של הסעיף.
הפער
איך מסבירים את הפער בין מרגרט ת’אצ’ר שהצביעה בעד לגליזציה של יחסי מין הומוסקסואליים לבין מרגרט ת’אצ’ר שתקפה את הקהילה הגאה במילותיה ואיימה להחזיר לאחור במעשיה? ת’אצ’ר האמינה בחירותו של אדם בדל”ת אמותיו, ולכן קידמה את יכולתם של חברי הקהילה הגאה לקיים יחסי מין באופן פרטי. אבל היא גם האמינה במשפחה המסורתית ובחלוקת התפקידים המגדרית. לכן, לא באמת היה ניתן לצפות ממנה להיות בת ברית אמיתית של הקהילה הגאה.
על זה ניתן להוסיף עוד שני דברים שנגעו פחות לעולם הערכים של ת’אצ’ר ויותר להתנהגותה הפוליטית. ראשית, כפי שצוין קודם לכן, ת’אצ’ר ביקשה להתקרב לפלג ששם דגש על ערכי המשפחה בתוך מפלגתה. שנית, הרטוריקה של ת’אצ’ר נשענה רבות על “אויבים מבפנים”, כשיטת הפרד ומשול. לפי החוקר סטיוארט הול, הקהילה הגאה הייתה עוד קבוצה עליה היה ניתן ליישם את הרטוריקה הזו. במצב כזה, הרשות לקיים יחסי מין באופן פרטי, חמש שנים אחרי שלכל האחרים מותר, כנראה היה השיא לו ניתן לצפות מת’אצ’ר.
גאווה משמאל
לשם השלמת התמונה, כדאי לדעת שהקהילה הגאה לא ממש הייתה יכולה לבנות על השמאל בתקופה הזו. אמת, היו כל מיני מנהיגים כמו קן ליווינגסטון, ראש מועצת לונדון רבתי, שששו לשתף פעולה עם הקהילה הגאה. אבל לרוב גם השמאל היה עוין או לפחות אדיש לקהילה הגאה ולמצב זכויותיה. אם צפיתם בסרט “גאווה”, אתם ודאי זוכרים שבקהילת הכורים אליה הגיעו חברי הארגון “לסביות והומואים תומכים בכורים” היה גם הרבה יחס עוין כלפיהם. כך גם היה ברמה הפרלמנטרית: מפלגת הלייבור הייתה בעלת ברית מאוד גרועה. באותן שנים תמיכה בזכויות לקהילה הגאה נראתה כמו עניין של השמאל ההזוי. ראש הלייבור באותה תקופה, ניל קינוק, גם חשש להצטייר כחלק מהשמאל ההזוי, וגם חשש מקרע בתוך המפלגה. הדבר מנע מהמפלגה לתת עזרה של ממש מול סעיף 28 וגם בשורה של נושאים אחרים. בכל זאת, צריך לזכור שבשנות השמונים ההכרה בלגיטימיות של הקהילה הגאה לא הייתה מובנת מאליה. מן הסתם, גם זה מסביר את ההתנהגות של ת’אצ’ר.
צריך לציין שגם מי ששיתפו פעולה עם הקהילה הגאה לא תמיד היו פילנתרופים. ליווינגסטון, לצורך העניין, שיתף פעולה עם הקהילה בעיקר כדי לעצבן את ממשלת ת’אצ’ר וכדי לקדם את עצמו. ליווינגסטון נעזר באקטיביסטים מהקהילה הגאה כדי להילחם בביטול של מועצת לונדון רבתי. בכך הוא דרש מהארגונים הגאים להפנות רבים ממשאביהם לעניין, וברגע שהמועצה בוטלה ב-1986 למרות הכל הארגונים נשארו לבד בשטח. הדבר הביא לכך שחלק מהאקטיביסטים לא התכוונו לקדם אותו בבחירות לראשות עיריית לונדון רבתי ב-2000.
גאווה לאחרונה
ברמה הפרלמנטרית לפחות, הקהילה הגאה מצאה את עצמה עד שלב מאוחר יחסית של המאה העשרים בין שני אגפים. מימין, האגף שתמך במשפחה המסורתית וסירב להכיר בעוד מודלים. משמאל, האגף שראה בכל המאבק הגאה עניין של מעמד הביניים ושאל לו למעמד הפועלים לשתף עמו פעולה. בין שני אלו, התומכים בשוויון זכויות תמרנו, תוך פשרות רבות, והתקדמות בצעדים קטנים יחסים. הצעדים הגדולים באו בעשורים שלאחר ת’אצ’ר. תחת ג’ון מייג’ור גילה ההסכמה ליחסי מין הומוסקסואליים ירד ל-18, ותחת טוני בלייר ל-16, כמו ביחסי מין הטרוסקסואליים. תחת דייוויד קמרון נישואים חד-מיניים הוכרו באנגליה ובוויילס. תחת אלכס סלמונד הם הוכרו גם בסקוטלנד. בימי שלטונה האחרונים של ת’רזה מיי, הפרלמנט הבריטי ניצל את השיתוק הפוליטי בצפון אירלנד כדי להכיר בהם גם שם. זו הייתה התקופה שהשמאל החל לראות תועלת בברית המדוכאים והימין עבר תהליכים של ליברליזציה (למרות שגם בתחילת שנות ה-2000 ההנהגה השמרנית לא מצאה לנכון לתמוך בלהט”בים).
ההצלחות הפרלמנטריות של הלהט”בים בבריטניה הן רובן של העשורים האחרונים. זה לא מאוד יוצא דופן לעומת מדינות אחרות, ועדיין כדאי להכיר בכך שזכויות רבות של להט”בים הן חדשות משהו, ושיש עוד בשביל מה לקיים את חודש הגאווה.