פוסט אורח: קריסתה המהירה של הסופר ליג, הניסיון השנוי במחלוקת של הקבוצות החזקות באירופה – ובהן שש הקבוצות הגדולות של אנגליה – הביאה לחגיגות “ניצחון האוהדים”. אבל לפי דרור שרון, לא רק שבעייתי משהו לתת להם את הקרדיט, האינטרסים שיצרו את הסופר ליג מניעים מגמות בכדורגל האנגלי כבר יותר משלושה עשורים. שידורי המשחקים בתשלום ותקנות האצטדיונים הביאו קהל שבע יותר לקבוצות שגם כך היו חזקות יותר. הכדורגל כבר מזמן לא שייך רק לאוהדים | צילום: מת’יו אלמון רות’
הן הגיעו בזו אחר זו. ראשונות עלו השמועות שהנהלת צ’לסי קיבלה רגליים קרות, בזמן שמאות אוהדים התקהלו מחוץ לסטמפורד ברידג’ ומחו על ההחלטה להצטרף לסופר ליג האירופית, והמחאה הפכה למסיבה. ב-21:23 שעון בריטניה, מנצ’סטר סיטי הודיעה על פרישה מההתארגנות להקמת הליגה. ליברפול, ארסנל, טוטנהם ומנצ’סטר יונייטד הצטרפו ב-22:55, וברבע לאחת בלילה, גם הנהלת צ’לסי שחררה הודעה רשמית. ששת המועדונים האנגליים פרשו ממזימת הסופר ליג, ובלעדיהם לא היה לה סיכוי. האוהדים ניצחו, הכסף הגדול הפסיד.
אוהדי כדורגל אוהבים סיפורים כאלה. אנחנו אוהבים לראות את הצד שלנו מנצח, ונהנים אפילו יותר כשהצד שלנו הוא אנדרדוג שמנצח כנגד כל הסיכויים. ניצחון האהדה האותנטית לקבוצה על תאוות הבצע של בעלי הקבוצות הזרים, ניצחון היציע על חדר הישיבות, הוא סגירת מעגל מושלמת לפארסה של הסופר ליג. עם סוף כזה, כולם יכולים להיות מרוצים: אוהדי הקבוצות הגדולות התגלו כאקטיביסטים נחושים. הם נלחמו מחוץ לאצטדיונים, הם נלחמו בטוויטר, הם איימו לא להניף יותר דגלים ביציעים ולא לחדש את המנוי. בעלי המועדונים, מצדם, הראו שהם קשובים לרחשי לב הציבור. בוריס ג’ונסון, שאינו אוהד כדורגל בעצמו (הוא מזדהה כ”אוהד של כל הקבוצות הלונדוניות“), ושבאופן כללי מעדיף את הראגבי האליטיסטי על הכדורגל העממי (והדגים זאת בתיקול ראגבי אגרסיבי על מאוריציו גאודינו ב-2006), קיבל הזדמנות להגן על הזהות האנגלית מפני הגלובליזם. בשאלות ראש הממשלה של ה-21 באפריל, הוא אמר ש”הם [הסופר ליג] ניסו לקחת מועדונים שקיבלו את שמותיהם מערים ועיירות אנגליות, ולהפוך אותם למותגים גלובליים מנותקים לגמרי מהאוהדים והקהילות שמהם צמחו, ושמהם הם מקבלים הכי הרבה אהבה ותמיכה”. אוהדי ליברפול ויונייטד, ארסנל וצ’לסי, הלייבור והשמרנים, הצליחו להתאחד נגד אויב משותף בשם התחרות הספורטיבית ההוגנת הזהות האנגלית והזהות המקומית, וניצחו.
למי מגיע הקרדיט?
מפתה לתת לאוהדים, לשחקנים ולמאמנים את הקרדיט על בלימת הסופר ליג על קו השער, אבל נראה שבעלי הקבוצות, שניסו לכפות ליגה לפי מודל אמריקאי על קבוצות אירופאיות, אפילו לא בעטו למסגרת. המהלך להקמת הסופר ליג היה חפוז ומרושל, ושידר היסטריה מצד הנהלת המועדונים שזכו לכינוי “תריסר המלוכלכים” (The Dirty Dozen) על רקע ההפסדים הכלכליים העצומים שספגו בתקופת הקורונה. ואכן, לא מעט אוהדים ופרשנים נותרו סקפטיים. שחקן ליברפול ונבחרת אנגליה לשעבר ג’ון בארנס, למשל, התעקש שהאוהדים לא ניצחו. מבחינתו, המאבק כולו נסוב סביב השאלה מי יזכה לנצל אותם. “אז אם ה-ESL (European Super League) לא תנצל אותם, זו תהיה הגוורדיה הישנה – פיפ”א, אופ”א, הפרמייר ליג, המועדונים הגדולים […] כמה מאוהדי צ’לסי שעמדו מחוץ למגרש יכולים לקנות כרטיסים למשחק, כמה מהם יכולים להרשות לעצמם חולצות קבוצה ב-150 ליש”ט, כמה מהם יכולים לממן את המנוי לסקיי (שמחזיקה, יחד עם BT ואמאזון, בזכויות השידור של הפרמייר ליג – ד”ש)?”
בארנס הצליח להכניס את הסערה הנוכחית לפרופורציות כשהזכיר את מחירי הכרטיסים, המרצ’נדייז היקרים, ומחיר מנויי הטלוויזיה. הוא הצביע, בצדק, על השינוי הדרמטי שעבר על הכדורגל האנגלי ועל אוהדיו בשלושת העשורים האחרונים, וגם על כך שכבר היינו בסרט הזה. “בואי לא נשכח שזה התחיל ב-92′, כשקבוצה של חמישה מועדוני עלית (אז, “חמש הגדולות” כללו את ליברפול, אברטון, מנצ’סטר יונייטד, טוטנהם וארסנל – ד”ש) רצו לעזוב”. בארנס הצביע על השורשים ההיסטוריים של הפרמייר ליג, שנולד בתחילת שנות התשעים, כש-22 מועדוני הליגה הבכירה באנגליה פרשו ממסגרת הפוטבול ליג האנגלית כדי לא לחלוק ברווחים עם הקבוצות בליגות הנמוכות יותר, כפי שהיה נהוג עד אז. מבחינתם, הם היו אלה שהביאו את הכסף לליגה, ולכן, הגיע להם לקבל יותר.
קצת היסטוריה
שנים ספורות לפני כן, ב-1984, רשתות השידור BBC ו-ITV התחילו לשדר משחקי ליגה בשידור חי. ב-1992, רשת סקיי של רופרט מרדוק זכתה במכרז על זכויות השידור, והבינה שלא צריך לפחד לקחת כסף על חבילות הספורט. אנשים מוכנים לשלם כדי לצפות במשחקים של הקבוצות הגדולות. אם תמכור אותם, הם יבואו. הכדורגל, שבאופן מסורתי היווה בסיס ליצירת זהות קהילתית מקומית, סביב בתי ספר, כנסיות, מפעלים, שכונות או עיירות, הפך למוצר. ולא סתם למוצר, אלא למוצר גלובלי. לזכויות השידור של הפרמייר ליג – הליגה הטובה בעולם, הליגה הבכירה של מולדת הכדורגל – היה ביקוש אדיר גם מחוץ לבריטניה. השמש אינה שוקעת על קהל הצופים והאוהדים של הפרמייר ליג. המוצר המבוקש ביותר, כמובן, הוא הקבוצות הגדולות, שלא מהססות להשתמש במעמדן כדי לדרוש נתח גדול יותר מרווחי הליגה. ב-2011, למשל, דרש מנכ”ל ליברפול, איאן אייר, למכור זיכיונות שידור מחוץ לבריטניה באופן אינדיבידואלי, לקבוצה ולא לליגה. “אם אתה אוהד בולטון שגר בבולטון, אתה יכול לקנות מנוי לסקיי כדי לצפות בבולטון. אבל אף אחד בקואלה לומפור לא קונה מנוי כדי לצפות בבולטון, ואם כן אז מדובר בקומץ. הרוב קונים מנויים כדי לצפות בליברפול, מנצ’סטר יונייטד, צ’לסי או ארסנל”.
במקביל לייצוא הכדורגל מחוץ לבריטניה, גם האצטדיונים עצמם עברו מהפך. בשנות השמונים אירעה שורת אסונות שעירבו אוהדי כדורגל אנגלים: השריפה בברדפורד ב-1985, אסון הייזל בבריסל באותה שנה, שהפך את אוהדי הכדורגל האנגלים למוקצים באירופה, ואסון הילסבורו ב-1989, שגבה את חייהם של 96 אוהדים. בעקבות האחרון הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט פיטר טיילור. דו”ח הוועדה המליץ להחליף את מקומות העמידה המסוכנים במקומות ישיבה בכל אצטדיוני הליגה הבכירה. הממשלה גם העניקה למועדוני מועדוני הליגה הבכירה – כלומר, הפרמייר ליג – תמיכה כלכלית לשיפוץ וחידוש האצטדיונים. גם הדרישות החדשות היו תמריץ עבור מועדוני הפרמייר ליג, ובעיקר הקטנים שבהם, לתמוך במכירת זכויות השידור לרשת סקיי. במאי 1992, אחרי ההכרזה על פתיחת הליגה, אמר רון נואדס, יו”ר קריסטל פאלאס: “הממשלה דורשת שנשפץ את האצטדיונים. האוהדים לא מוכנים לשלם על זה. למה שניתן את המשחקים בחינם למיליוני צופי טלוויזיה שאין להם שום עניין לעזור לנו לעמוד בדרישות ועדת טיילור?”
שינוי בקהל
עם השינוי באופי האצטדיונים, גם אופי הקהל השתנה. המועדונים הגדולים בנו אצטדיוני ענק חדישים, מרושתים במצלמות אבטחה. האלימות פחתה, מחירי הכרטיסים עלו, והאצטדיונים החלו למשוך אוכלוסיות שהתרחקו מהם בעבר. אחרי שהגיע לשפל היסטורי בשנות השמונים, מספר האוהדים באצטדיונים התחיל לעלות. נערים וגברים צעירים – חוליגנים או לא – שהיוו עד אז את רובם המכריע של האוהדים במגרשים, מצאו את עצמם מוקפים במשפחות וצופים מהמעמד הבינוני, שהרגישו בנוח באצטדיונים המשודרגים, ולא נרתעו ממחירי הכרטיסים. בשביל קבוצות שהצליחו לשמור על מעמדן, ההשקעה באצטדיונים השתלמה, כשהצליחו למלא אצטדיונים באוהדים שיכלו להרשות לעצמם כרטיסים יקרים. לעומת זאת, קבוצות כמו סנדרלנד, שבנתה אצטדיון פאר שמתאים לפרמייר ליג, אך ירדה ליגה פעמיים תוך שתי עונות, יצאו מופסדות.
להכנסות ממכירת מנויים לאצטדיון ולחבילות הספורט צריך, כמובן, להוסיף את אלה מההשתתפות בליגת האלופות. ארבעת המקומות השמורים לקבוצות אנגליות בליגה הם אמנם קצת צפופים עבור “שש הגדולות” אבל היא חלק נוסף מהמנגנון שמאפשר לקבוצות עם הרבה כסף לייצר עוד הרבה כסף. וכמובן, ישנם גם בעלי הקבוצות, שהתחילו את כל הבלגן: צ’לסי מוחזקת וממומנת בידי המיליארדר רומן אברמוביץ’; מנצ’סטר סיטי בידי משפחת המלוכה של אבו דאבי; וארבע הקבוצות האחרון בידי אנשי עסקים אמריקאים. לפי הדיווחים, הנהלת צ’לסי וסיטי היו סקפטיות יותר ביחס לרעיון הסופר ליג – דבר שניתן אולי להסביר בכך שבניגוד למשקיעים האמריקאים, אברמוביץ’ והאמירתים לא מעוניינים רק למקסם רווחים, אלא להשקיע גם בשני ה-כ’ האחרים: כוח וכבוד.
לא רק עסק מקומי
כך או כך, המועדונים הגדולים של אנגליה הם מזמן לא רק מועדוני כדורגל מקומיים. ההשקעה הכספית, הניצחונות, וקהל האוהדים האמיד והבינלאומי ממשיכים להזין אלה את אלה. נראה שהאוהדים המקוריים – כמו האחים נואל וליאם גלאגר, חברי להקת אואסיס, שגדלו כאוהדי מנצ’סטר סיטי (לטענת נואל, בגלל שאבא שלהם רצה לעצבן את האחים שלו, שאהדו את יונייטד) – הפכו בהדרגה לחוליה מחברת בין מסגרות האהדה המסורתיות, הקהילתיות והמקומיות שג’ונסון מהלל, לקהל האוהדים העולמי, שכולל ילדים ישראלים שמסתובבים בחולצות של שחקני סיטי כמו קווין דה ברוינה וסרחיו אגוארו. קשה להאשים את אוהדי מנצ’סטר סיטי, שלא זכתה בליגה הבכירה מאז 1977 ובגביע מאז 1981 אם הם חוגגים כשהמועדון שלהם זוכה פתאום בערימות של כסף, בפפ גווארדיולה, בליגה, בגביע, ובמקום בליגת האלופות. קשה להאשים אוהדי ליברפול, שלא זכתה באליפות 30 שנה, כשהיא זוכה בדאבל של ליגת האלופות והפרמייר ליג. ולמרות זאת, כדאי לשוב ולהזכיר, שרעיון הסופר ליג לא צמח משום מקום. הוא ממשיך מגמה שהחלה לפני יותר משלושים שנה, שבה המועדונים העשירים והחזקים מנצלים את הפופולריות והכוח שלהם כדי לקבל (הרבה) יותר מהקבוצות הקטנות.
לקריאה נוספת:
Peter Berlin, “Money, Money, Money: The English Premier League”, The Cambridge Companion to Football (Cambridge University Press, 2013).
John Williams, “Fans: Consumers, Hooligans and Activists”, The Cambridge Companion to Football (Cambridge University Press, 2013).
Joshua Robinson and Jonathan Clegg, The Club: How the English Premier League Became the Wildest, Richest, Most Disruptive Force in Sports (Mariner Books, 2018).