המערכת הפוליטית הסקוטית לא סיימה את השבוע באותו המקום בו עמדה בתחילת השבוע. בתחילה, פרשת אלכס סלמונד נסגרה בכך שדוח התובע העצמאי לא מצא שניקולה סטרג’ון הפרה את הקוד המיניסטריאלי, כך שלא נדרשה להתפטר. את הצעת האי-אמון נגדה היא צלחה דיי בקלות, לאחר התנהגות כושלת של השמרנים. בינתיים, איאן בלאקפורד נכנס בשמרנים בפרלמנט הבריטי. לאחר מכן הפרלמנט הסקוטי התפזר לקראת הבחירות ואז הוטלה הפצצה הגדולה מכולן: אלכס סלמונד השיק מפלגה חדשה שתומכת בעצמאות. הוא טוען שהוא יכול להשיג כך לתומכי העצמאות רוב עצום, אבל יש גם סיכוי לא רע שהוא פשוט יכשיל את ה-SNP | צילום: אנדרו קוואן, הפרלמנט הסקוטי

וואו, איזה שבוע זה היה בפוליטיקה הסקוטית. מציפייה שנכזבה שניקולה סטרג’ון תצטרך להתפטר, דרך הצעת האי-אמון הכושלת ועד הקמת המפלגה החדשה של אלכס סלמונד. אין ספק שהקלפים נטרפו לקראת הבחירות לפרלמנט הסקוטי שנמצאות במרחק של חודש וחצי בלבד מאיתנו. אז הנה סיכום של כל הדרמות של השבוע החולף.

תזכורת מהירה

בחודשים האחרונים התקיימה חקירה פרלמנטרית סביב פרשת אלכס סלמונד. סלמונד, השר הראשון הקודם של סקוטלנד, הואשם ב-2018 בעבירות מין שונות מצד נשים שעבדו תחתיו כשכיהן בתפקיד. הטיפול של ממשלת סקוטלנד היה כנראה נפל רציני, מאחר שסלמונד זוכה מכל ההאשמות נגדו. לאחר שהוא תבע את הממשלה וניצח, הוחלט להקים ועדת חקירה פרלמנטרית של התנהלות הממשלה. באחת העדויות שלה לוועדה, נראה שניקולה סטרג’ון שכחה לציין את אחת הפגישות שהיו לה עם אחד מאנשיו של סלמונד, מה שהביא רבים לטעון שהיא הטעתה במכוון את הפרלמנט הסקוטי. בהתאם, הוחלט לקרוא לתובע העצמאי ג’יימס המילטון כדי לבחון האם סטרג’ון הפרה את הקוד המיניסטריאלי, דבר שכאשר קורה מצריך התפטרות. השבוע התפרסמו הן הדוח של המילטון והן הדוח של ועדת החקירה.

אלכס סלמונד עדות
צרות של ממש. אלכס סלמונד מעיד בפני ועדת החקירה (צילום: אנדרו קוואן, הפרלמנט הסקוטי)

הזיכוי: דוח המילטון

ביום שני ג’יימס המילטון פרסם את הדוח שלו. אם להגיע לשורה התחתונה, המילטון מצא שסטרג’ון שכחה בתום לב לדווח על הפגישה האמורה, ולא ניסתה  להסתיר אותה. לדבריו, קשה לחשוב על סיבה הגיונית שבגללה סטרג’ון תרצה להסתיר את הפגישה הזו, ואז לספר עליה לוועדה למרות הכל. גם טענות נגדה שהיא נכשלה ברישום שיחות רלוונטיות ועוד קיבלו מבחינת המילטון הסבר ממצה. לכן, בסופו של דבר, המילטון קבע שניקולה סטרג’ון לא הפרה את הקוד המיניסטריאלי, ולכן לא צריכה להתפטר. על הטענות שעלו נגד הממשלה, שהוחלט לקחת את התיק למשפט למרות שהיה ברור שהוא יסתיים בהפסד, המילטון אמר שסטרג’ון נשענה על המלצות אנשי המקצוע כפי שהיא זכאית לעשות.

יכולתם לנחש שסטרג’ון וחבריה ל-SNP חגגו את הדוח. סטרג’ון אמרה שהיא מעולם לא חשבה שהיא הפרה את הקוד המיניסטריאלי, אבל שמחה שעכשיו זה קיבל חותמת רשמית. היא קראה למפלגות האופוזיציה לקבל את הדוח, כפי שהיא התחייבה שתעשה לפני פרסום הדוח. איאן בלאקפורד, ראש ה-SNP בבית הנבחרים, הביע הקלה עצומה ממסקנות הדוח. יש לציין שלמרות החגיגות, סטרג’ון גם התנצלה בפני הנשים שהתלוננו על סלמונד, ועל כך שלדבריה לא הצליחו להשיג עבורן את הצדק הדרוש.

ניקולה סטרג'ון עדות
יצאה מזה. ניקולה סטרג’ון מעידה בפני ועדת החקירה (צילום: אנדרו קוואן, הפרלמנט הסקוטי)

האופוזיציה היוניוניסטית הייתה פחות נלהבת. דאגלס רוס, ראש השלוחה הסקוטית של השמרנים, טען שעם כל הכבוד, סטרג’ון עדיין הטעתה את הפרלמנט, גם אם המילטון מצא שזה לא היה בכוונה. בהתאם, הצעת האי-אמון שהגישו השמרנים בסטרג’ון לא בוטלה. לדבריו, סטרג’ון התחייבה לקבל את שני הדוחות – את זה של המילטון ואת זה של ועדת החקירה הפרלמנטרית, שלפי ההדלפות הייתה קצת פחות רכה עם סטרג’ון – ולא רק את זה שנוח לה. שזה יפה, בהתחשב בכך שלא נראה שרוס עצמו רצה לקבל את דוח המילטון. אנאס סארוואר, הראש הטרי של השלוחה הסקוטית של הלייבור, החליט להיות פחות נחרץ. הוא אמר שיחכה לדוח של ועדת החקירה בלי לרוץ למסקנות, אבל שבינתיים ברור שאמון הציבור במוסדות הסקוטיים נפגע אנושות.

ההרשעה: דוח הוועדה הפרלמנטרית

בשלישי, יום לאחר פרסון דוח המילטון, פורסם גם דוח החקירה הפרלמנטרית. והוא היה, איך להגיד, פחות מפרגן. חברי הפרלמנט שהרכיבו את הוועדה מצאו שסטרג’ון הטעתה את הפרלמנט, הטעתה את סלמונד (כשאלו נפגשו לאחר שהתלונות נגדו עלו), מסרה עדויות סותרות, ופוטנציאלית כן הפרה את הקוד המיניסטריאלי. כמו כן, הדוח מצא שהיו בהתנהלות הממשלה “כשלים רציניים” שהובילו לכך שהיא מצאה את עצמה בסופו של דבר משלמת לסלמונד חצי מיליון ליש”ט פיצויים, מכספי המסים כמובן. העובדה שאף בעל תפקיד לא התפטר בעקבות הכשלים זכתה לביקורת מצד ג’קי ביילי, חברת הוועדה מטעם הלייבור. אם לקצר, החומר הזה היה זהב בידי האופוזיציה.

והיא לא פספסה את ההזדמנות. כלומר, בערך. רות’ דייווידסון, שמובילה את השמרנים בפרלמנט הסקוטי בהינתן שדאגלס רוס לא חבר בפרלמנט זה, הגישה הצעת אי-אמון. רק שההצעה הזו הוגשה לפני שאחד מהדוחות פורסם, מה שהוציא את השמרנים באור רע מאוד. מספיק רע כדי לגרום לכך שהלייבור והליברל-דמוקרטים נמנעו מלהצביע (למעט מייק ראמבל הליברל-דמוקרט, שהצביע עם השמרנים), והשאירו את השמרנים לבד מול ה-SNP והירוקים שמספקים ל-SNP תמיכה מבחוץ. התוצאה: הממשלה ניצחה בתוצאה של 65 מול 31. לאחר מכן, אנאס סארוואר ניצל את המעמד כדי להיכנס גם ב-SNP וגם בשמרנים, שלקחו מהלייבור את הבכורה בסקוטלנד. הוא טען שהממשלה כשלה בכל הנוגע לטיפול בתלונות, ושהשמרנים מיהרו לחגוג על זה במקום לנהוג כאופוזיציה אחראית. “לסקוטלנד”, הוא אמר, “מגיעה ממשלה טובה יותר ואופוזיציה טובה יותר”.

גם בדיון שקדם להצבעה הרוחות סערו: דייווידסון טענה שהדבר ה”מכובד” עבור סטרג’ון זה להתפטר. סטרג’ון טענה נגד דייווידסון שהיא מנסה להוציא אותו באופן בריוני מתפקידה, ושהיא לא תאפשר לזה לקרות. “אם אתם רוצים להדיח אותי מתפקידי כשרה הראשונה, תעשו את זה בבחירות”, היא אמרה. הטיעון הזה הוא, במחילה, בולשיט: סקוטלנד היא דמוקרטיה פרלמנטרית, ומכאן שאם הפרלמנט מחליט שהממשלה לא טובה הוא יכול להפיל אותה, בלי בחירות. שלשום (ה’) הפרלמנט פוזר לטובת הבחירות, וכעת הדרך היחידה להדיח את סטרג’ון היא אכן באמצעות בחירות.

בלאקפורד נגד רוס

אחרי הצבעת הנפל של השמרנים, הגיע תורם של ה-SNP לתקוף. ברביעי, איאן בלאקפורד ניצל את הסשן השבועי של שאלות לראש הממשלה כדי להיכנס בדאגלס רוס. לפני זה, מעט רקע: מבחינת החוק אין מניעה להיות חבר גם בפרלמנט הבריטי וגם באחד מהפרלמנטים המואצלים (סקוטלנד, ויילס או צפון אירלנד), מה שנקרא “מנדט כפול”. נכון לעכשיו, דאגלס רוס הוא חבר בפרלמנט הבריטי אבל לא בפרלמנט הסקוטי, ובבחירות הנוכחיות מעמיד את עצמו לראשונה לבחירה לפרלמנט הסקוטי. זאת, מבלי להתפטר מהפרלמנט הבריטי. ב-SNP, לעומת זאת, מעדיפים שחברי המפלגה יהיו חברים רק באחד מהפרלמנטים, כדי לאפשר עבודה טובה יותר. בלאקפורד החליט לנצל את זה.

איאן בלאקפורד
מתניע את הקמפיין. איאן בלאקפורד (צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי)

הוא פתח את דבריו בהתפטרותו של ניל גריי, חבר פרלמנט מטעם ה-SNP, יום קודם לכן. זאת, כדי שיוכל להתמודד על מקום בפרלמנט הסקוטי מבלי לשחק על מנדט כפול. זאת, בזמן שרוס לא עושה את אותו הדבר, ושאל האם זו מדיניות שמרנית חדשה להאמין במנדט כפול. את השאלה השנייה בלאקפורד הקדיש לכך שרוס לא מתמודד כמועמד מטעם מחוז, אלא מטעם רשימה אזורית. בשיטת הבחירות הסקוטית, יש שילוב בין שיטת מחוזות נוסח זו של הפרלמנט הבריטי לבין רשימות אזוריות בהן מצביעים למפלגה בדומה לישראל. רוס שם את עצמו בראש הרשימה האזורית של ההיילנדס והאיים (Highlands and Islands) שבצפון סקוטלנד. בלאקפורד ניסה להציג זאת כפחדנות של רוס. או במילים אחרות, בלאקפורד ניצל את שתי השאלות שיש לו מדיי שבוע בפרלמנט הבריטי כדי לשחק בקמפיין של ה-SNP לפרלמנט הסקוטי.

סלמונד הלבן: מפלגת אלפה

אם חשבתם שעם פרסומי דוחות החקירה נפסיק לשמוע על אלכס סלמונד, ובכן יש לי חדשות בשבילכם. אחרי שהפרלמנט הסקוטי פוזר שלשום (ה’) והתחילו הקמפיינים, אתמול סלמונד הודיע שהוא משיק מפלגה חדשה. מפלגתו החדשה נקראת אלפה (נכתב Alba ונהגה A-la-pa), שמה של סקוטלנד בגאלית סקוטית. המפלגה אמורה להיות עוד מפלגה שתומכת בעצמאות סקוטית. הדבר אמור להשיג, כך סלמונד, רוב ענק (supermajority) בפרלמנט הסקוטי בעד עצמאות, יחד עם ה-SNP. הוא הסביר שאחרי שבוריס ג’ונסון כבר סירב לדרישות ה-SNP למשאל עם כאשר דרשה זאת לבדה, הוא יתקשה הרבה יותר “להגיד ‘לא’ לפרלמנט ולארץ”.

למה הוא חושב שהוא ישיג את הרוב הזה? התשובה פשוטה: שיטת הבחירות הסקוטית (עליה ארחיב בקרוב עם פוסט על הבחירות), כאמור, משלבת בין בחירות נציגים לבחירת רשימה. אם מפלגה כלשהי קיבלה בהצבעות לרשימה פלח יותר נכבד של קולות מאשר חברי הפרלמנט שהכניסה בבחירות האישיות, היא תקבל חברי פרלמנט נוספים בהתאם. לפי סלמונד, הסקרים מראים שמיליון קולות שילכו ל-SNP בהצבעה לרשימות לא יכניסו ולא חבר פרלמנט אחד, בגלל שהנציגים שיכניסו בבחירות הישירות כבר יכסו את זה. לכן, אם מיליון המצביעים האלו יצביעו לאלפה ברשימה שלהם, יהיה אפשר למקסם את מספר חברי הפרלמנט שתומכים בעצמאות סקוטית. כמובן, זה יכול לעבוד אם כל המצביעים מתואמים, אבל ההרפתקה הזו של סלמונד בקלות יכולה לפצל את קולות תומכי העצמאות במחוזות בין ה-SNP לאלפה, ולתת ליוניוניסטים לזכות מההפקר. או במילים אחרות: זו תהיה או הצלחה אדירה או התרסקות ענקית.

ואם זה נראה לכם כמו נקמה, אתם לא לבד. סלמונד מצדו טוען שאין כאן עניין של נקמה בסטרג’ון, ושלו היה חי במחוז הבחירה בו היא רצה הוא היה מצביע עבורה. אבל רבים מפקפקים בטענה הזו. הדבר בכל מקרה מסיח את דעתה של סטרג’ון מקמפיין שיעסוק בהתמודדות שלה עם הקורונה, שבעיניי רבים הוא מוצלח יותר מזה של בוריס ג’ונסון. אין ספק שהקלפים נטרפו.

לסיכום

בשבוע בו הפרלמנט הסקוטי התפזר לטובת הבחירות המערכת הפוליטית בסקוטלנד ידעה הרבה מאוד תהפוכות. מצד אחד ניקולה סטרג’ון צלחה את הניסיונות לחסל את הקריירה הפוליטית שלה, ומצד שני האופוזיציה קיבלה הרבה מאוד תחמושת נגדה. הסקרים מראים מגמת ירידה בהצבעה ל-SNP. וכעת, עם ההשקה של מפלגת אלפה, המפלגה גם תצטרך להתמודד עם כך שתומכי העצמאות ייתקלו בהתלבטות. בקיצור, מערכת בחירות גועשת עומדת בפתח. בתקווה, בפוסט הבא אכתוב על הבחירות עצמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *