המרד השמרני מאחורינו? האם הפאניקה הייתה מוצדקת? הפרלמנט הצביע על חבילת המגבלות הדיפרנציאלית החדשה-ישנה, שתחליף באנגליה את הסגר הכללי. עשרות שמרנים איימו להצביע נגד הממשלה, במחאה על גזילת החירויות מהציבור. הלייבור והליברל-דמוקרטים השאירו את הממשלה בלי גיבוי ונעדרו מההצבעה. בסוף, למרות שהמרד השמרני היה הגדול ביותר במסגרת הפרלמנט הנוכחי, הוא היה קטן מהתחזיות הקודרות. התוצאות משאירות בפועל את בוריס ג’ונסון עם שליטה בבית הנבחרים, בזמן שקיר סטארמר יצא (שוב) כמי שמהסס לנקוט עמדה קונקרטית | צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי
אתמול (ג’) התקיימה ההצבעה על החזרה למערכת ההגבלות המקומיות על אנגליה, שנכנסה לתוקפה ב-2:00 (שעון ישראל) במקום הסגר הכללי. הדבר הגיע לאחר מרד שמרני עיקש ורבים שהצביעו נגד הממשלה. אבל, למרות שהמספרים גדלים, נראה שהמרידה לא הצליחה להשיג את המומנטום שהובטח לנו שתצליח להשיג.
יישור קו
לטובת אלו שנחשפים לסיפור בפעם הראשונה, הנה יישור קו: לפני הכניסה לסגר הכללי, הממשלה הציגה תכנית כוננויות. הרשויות המקומיות באנגליה חולקו לכוננות בינונית, גבוהה וגבוהה מאוד, בהתאם לרמת התחלואה שם. בכל רשות מקומית, בהתאם לרמת הכוננות שהוכרזה בה על-ידי הממשלה, הושתו מגבלות אחרות. הדבר היה אמור לאפשר לכלכלה להיפתח תוך כדי טיפול נקודתי במוקדי התחלואה. אבל התחלואה המשיכה לעלות למרות הכל, והממשלה נאלצה להכניס את אנגליה לסגר כללי של ארבעה שבועות, שפג היום. הממשלה הייתה צריכה להציג משהו במקומו. היא החליטה להציג את אותה תכנית כוננויות דיפרנציאלית, אבל בכל רמת כוננות ההגבלות הספציפיות הוקשחו.
אבל, לאחר שהממשלה פרסמה את החלוקה של הרשויות המקומיות לרמות הכוננות שלהן, החלה תסיסה. זאת, בין השאר, מפני שנתח רחב מהאוכלוסייה האנגלית עמד למצוא את עצמו נכנס לכוננות גבוהה יותר מזו שהיה בה לפני הכניסה לסגר הכללי. בהרבה מקרים היה נראה שאין לכך הצדקה רפואית, ושאין בהכרח התאמה בין רמת התחלואה לרמת הכוננות שקבעה הממשלה. גם העובדה שהממשלה פרסמה חמישה קריטריונים כלליים ונטולי פירוט למעבר בין הכוננויות לא תרמה לביטחון. הדבר הביא לכך שלפי הפרסומים קרוב למאה שמרנים איימו במקרה הטוב להיעדר מההצבעה על המגבלות שיחליפו את הסגר, ובמקרה הרע להצביע נגד הממשלה. מאחר שהלייבור הודיעה יום לפני ההצבעה שחבריה ייעדרו מההצבעה, היה ברור שג’ונסון נשאר לבד להתמודד מול המורדים שלו. וזה חשוב: ההצבעה כנראה לא הייתה נופלת בכל מקרה, אבל לו הייתה עוברת ברוב דקיק מאוד, זה היה משדר למפלגה שיש מומנטום להעיף את בוריס ג’ונסון לכל הרוחות.
הדיון
כאמור, אתמול נערך הדיון בפרלמנט על חבילת המגבלות החדשה. בוריס ג’ונסון הסביר בנאומו לפרלמנט שלמרות שנראה שהחיסון מעבר לפינה, הוא עדיין לא כאן. לכן, חובה להחליף את הסגר הכללי שעומד לפוג בחבילת מגבלות אחרת. אמנם הן יהיו יותר מקלות מהסגר הכללי, אבל עדיין מגבלות. הוא הודה בכך שלא מדובר בחזרה לנורמליות, אבל שכל עוד הווירוס מסתובב בלי שיש טיפול אפקטיבי מספיק כדי למנוע קריסה של בתי החולים לא ניתן לחזור לנורמליות. עם זאת, הוא אמר, בריטניה פותחת הרבה יותר מידידותיה ביבשת. בכל מקרה, כדי להרגיע את חבריו, הוא הבטיח שהמגבלות האלו ייצאו מתוקף בפברואר, וכדי שיישארו בתוקף הפרלמנט יצטרך לאשר אותן שוב. וכמובן, הוא נכנס בלייבור על החלטתו של קיר סטארמר שמפלגתו תיעדר מההצבעה. כי איך זה יהיה נאום פרלמנטרי של בוריס ג’ונסון בלי פוליטיקה מפלגתית?
קיר סטארמר, מצדו פתח בשבחים לסגר הכללי, שהביא לדבריו לירידה בתחלואה. הגיוני, בכל זאת הוא קרא לאחד שבועיים לפני שהממשלה הכריזה עליו. לאחר מכן, הוא הסביר את תכנונו להיעדר מההצבעה. הוא מכיר בכך שיש צורך במגבלות ולכן הוא לא יפיל אותן, אבל הממשלה רחוקה מלשכנע שהמגבלות שהיא מציעה הן הטובות ביותר. ראשית, כי הממשלה כבר הבטיחה בחודשים האחרונים שורה של אמצעים לבלימת התפשטות הנגיף, וכולם נכשלו. שנית, כי בניגוד למה שג’ונסון הבטיח, לא סביר שעד אמצע דצמבר, בבחינה מחדש של התחלואה ברשויות, מי מהן תרד ברמת הכוננות שלה. שלישית, מצבו של המערך האפידמיולוגי שמשמש את אנגליה עדיין בכי רע. רביעית, תכנית הסיוע הכלכלית לא מספקת ולא הוגנת. חמישית, נראה שג’ונסון מנסה לרצות את המורדים בשורות המפלגה שלו יותר מאשר להקשיב למדע.
אחרים
כמובן, השניים הללו לא דיברו לבדם. לא אעבור כאן על כל שבע שעות הדיון, אלא רק על מי שכדאי להתמקד בהם. פטריק גריידי, שדיבר בשם ה-SNP במקום איאן בלאקפורד שלא נכח, לא באמת הלך להצביע על עניין שנוגע לאנגליה לבדה. לכן, הוא ניצל את נאומו כדי לשבח את השרה הראשונה של סקוטלנד ניקולה סטרג’ון, על כך שעשתה עבודה טובה יותר ביצירת קונצנזוס בפרלמנט הסקוטי סביב המדיניות שלה. הוא אולי ירצה להסתכל אחר-כך מה השלוחה הסקוטית של השמרנים עושה לסטרג’ון ברשתות החברתיות. לדבריו, הממשלות של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד הצליחו לשכנע את הציבור ולרתום אותו למאמץ, בניגוד לממשלה הבריטית שנכשלה בכך עם הציבור באנגליה. ביקורת קצת יותר קונקרטית הייתה על המדיניות הכלכלית של הממשלה הבריטית, שהייתה בתוקף גם בסקוטלנד. כדאי להזכיר לגריידי עוד יתרון שיש לסקוטלנד על-פני אנגליה בהתמודדות עם הנגיף: היא הרבה פחות צפופה.
ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית אד דייווי הודיע גם הוא על חוסר יכולתו לתמוך במגבלות. הוא האשים שלא נראה שהממשלה מוכנה במיוחד ליציאה מהסגר הכולל. יותר מזה, לא נראה שהיא מוכנה להקלות המיוחדות שיהיו בתקופת חג המולד. מעבר לכך, התכנית הכלכלית לא מספקת ומי שנאלצים להיכנס לבידוד לא מקבלים את התמיכה הדרושה. בהתחשב באלו ובהתחשב בכך שהתכנית הממשלתית מבלבלת, הוא הכריז שהליברל-דמוקרטים לא יתמכו בתכנית, למרות שתמכו בהגבלות הקודמות.
וכמובן, אי-אפשר בלי מילה על הנאום המסכם של שר הבריאות מאט הנקוק. הנקוק סיפר, חנוק מדמעות, על סביו החורג שנדבק בקורונה ומת. ואז אמר: “אנשים אומרים שצריך ללמוד לחיות עם הקורונה. אי-אפשר לחיות עם הקורונה. מתים עם הקורונה”.
משורות המורדים
כמובן, החלק המעניין ביותר הוא הטיעונים שהעלו השמרנים נגד התכנית המוצעת. כמובן, גם פה לא אעבור על כולם. גראהם בריידי, מראשי המרד בג’ונסון, אמר שהוא מבין את מצבו של ראש הממשלה, אבל. לדבריו, אם הממשלה לוקחת מהציבור חירויות בסיסיות, עליה להוכיח שהדבר פרופורציונלי לחומרת המצב. הוא הראה בשיטתיות כיצד הממשלה הודתה שיעילותן של מגבלות שונות הייתה מוטלת בספק כך שנאלצה להסירן. במצב כזה, ראוי שהממשלה תבחן אם באמת המצב נותן לה את הזכות למנוע מאנשים לראות את אהוביהם או להתפלל בקבוצות. לדבריו, מחוז הבחירה שלו הוכרז באופן לא הוגן ולא שקוף בכוננות גבוהה מאוד. לכן, אין לו בררה אלא להצביע נגד המגבלות.
דסמונד סוויין אמר שהממשלה הנוכחית תיזכר כאוטוריטרית ביותר בתולדות בריטניה. סוויין, לאחר מכן, הצביע נגד התכנית. שמרן אחר אמר שכקובעים חוקים טיפשיים, אנשים לא מצייתים גם לחוקים ההגיוניים. עוד אחד דרש שהממשלה תפרסם לא רק לפי אלו קריטריונים היא קובעת איזו רשות מקומית תיכנס לאיזו כוננות, אלא שגם תגיד לאיזו רמה כל קריטריון צריך להגיע (למשל, מספר מוגדר של חולים למאה אלף איש) כדי לעבור מכוננות לכוננות.
ההצבעה
בסופו של דבר, הפרלמנט גיבה את הממשלה: 291 הצביעו בעד התכנית מול 78 שהצביעו נגדה. 55 מהמצביעים נגד היו מהמפלגה השמרנית. מדובר במרד הכי גדול שהיה בממשלה מאז בחירות 2019. 15 חברי לייבור הפרו את המשמעת הסיעתית והגיעו כדי להצביע נגד התכנית הממשלתית. שאר המתנגדים הגיעו בעיקר מה-DUP. בנוסף, עוד 16 שמרנים נעדרו מההצבעה. קצת פחות מה-19 שנעדרו בפעם הקודמת. שלא בלי צדק, הפרשנים כבר הסבירו שבטווח הארוך זה עשוי לתת למורדים מומנטום מספיק טוב כדי להקשות על הממשלה להמשיך עם אותה מערכת מגבלות אם תבקש לחדש אותה בפברואר.
מה נזקו של המרד?
מבלי לזלזל בפרשנים הבריטים המנוסים והמקושרים ממני, אני מעוניין לתת זווית מעט שונה. הדיווחים הבטיחו לנו שייתכן שמאה חברי פרלמנט שמרנים יצביעו נגד הממשלה. מרידה בסדר גודל כזה למעשה הייתה נותנת לקיר סטארמר את הכוח: “אם הייתי מצטרף למורדים שלך, הייתי יכול להפיל לך את כל העסק”. דבר כזה היה יכול להוביל בקלות להצבעת אי-אמון בממשלה. בפועל, קיבלנו כחצי ממה שהובטח, וגרוע מזה: גם לו כל חברי הלייבור והליברל-דמוקרטים היו מצביעים נגד הממשלה – בהינתן שה-SNP לא מצביעה על חוקים שנוגעים לאנגליה בלבד – הממשלה עדיין הייתה מנצחת. או במילים אחרות, עם כל הכבוד למרד הלא קטן הזה, בוריס ג’ונסון עדיין שולט בפרלמנט. הפארסות של קיץ 2019, שהיו סדרת מבוכות עבור ג’ונסון בשל המפתח הפרלמנטרי של אותו זמן, הן זיכרון רחוק. הוא לא יכול לנוח על זרי הדפנה, אבל הוא יכול לרדת מכוננות גבוהה מאוד לכוננות גבוהה.
מי שכנראה יינזק יותר בטווח הקצר הוא קיר סטארמר. סטארמר הורה למפלגתו להיעדר לא פעם ולא פעמיים מהצבעות שונות. בעיניי רבים הוא נראה כמי שמנסה להשיג קונצנזוס כפי שמרגרט ת’אצ’ר הגדירה קונצנזוס: התהליך של ויתור על עקרונות לטובת משהו שאיש לא מאמין בו אבל שאיש לא מתנגד לו. עצם העובדה שהוא נעדר מהצבעה על נושא כה קריטי לבטח תשחק לרעתו. סביר להניח שנראה את זה כבר היום (ד’) בהתנצחות עם בוריס ג’ונסון במסגרת שאלות לראש הממשלה. וגם אחרי זה, הוא יקשה לשכנע את הציבור שהוא באמת עומד מאחורי משהו.
מה שבטוח זה שמההצבעה הזו, שני הצדדים יוצאים ניזוקים.