הבלוג עוסק בבריטניה ולא בארצות הברית, ומכאן שהשאלה הנכונה לשאול היא כיצד הגיבה המערכת הפוליטית הבריטית לניצחונו של ג’ו ביידן בבחירות לנשיאות, בהנחה שלא יהיו הפתעות בהמשך. אז הפוליטיקאים בירכו, כשבממשלה נשארו ממלכתיים כלפי הנשיא היוצא בעוד באופוזיציה החברים הרשו לעצמם לבקר באופן יותר חופשי. גם נושא זיהויו של בוריס ג’ונסון עם דונלד טראמפ עלתה לאוויר, ולא נראה שהיא מסמנת טובות עבור ראש הממשלה. אבל בסופו של דבר, גם בגלל דעה אישית וגם בגלל שאיפות גלובליסטיות, סביר להניח שגם בוריס ג’ונסון נשם לרווחה כשביידן ניצח | צילום: גייג’ סקידמור

מה בדיוק הניצחון של ג’ו ביידן במרוץ לנשיאות ארצות הברית אומר עבור בריטניה זה עניין שאעסוק בו לאחר שחבר האלקטורים יכריז על הניצחון באופן רשמי. בינתיים, יכול להיות מעניין לסקור בקצרה את התגובות בפוליטיקה הבריטית לניצחון הזה. בגלל שעדיין לא ממש ברור לאן הולכים, הפוסט שם לעצמו מטרה אחרת: לראות איך המערכת הבריטית מתארגנת לחילוף הסביר (בהנחה שלא יהיו תהפוכות בחסות בתי המשפט האמריקאים) של דונלד טראמפ בג’ו ביידן.

ברכות לבביות

מבין המפלגות הגדולות, הראשון לברך פומבית את ביידן וסגניתו קמלה האריס היה איאן בלאקפורד, ראש ה-SNP בווסטמינסטר. הוא כתב שהניצחון הזה מביא “תקווה גדולה לסקוטלנד”. לדבריו, לארצות הברית יש משמעות גדולה בהתמודדות עם אתגרים עולמיים, כמו הקורונה או משבר האקלים. כעת, הוא מקווה, ארצות הברית תחזור למחויבות שלה לתחומים הללו. מאחר שראש הממשלה בוריס ג’ונסון לא העלה באותו זמן ברכה פומבית, בלאקפורד קרא לו לדבר עם ביידן ולהכיר בתוצאות הבחירות, עקב הצורך החיוני שהעולם יכיר בביידן כנשיא.

אחריו הגיע ראש האופוזיציה קיר סטארמר. הוא אמר שהקמפיין של ביידן והאריס נשען על ערכים שגם בריטניה מחזיקה בהם: הגינות, יושרה, חמלה ואיתנות. הוא גם לא שכח לפרגן להאריס על כך שככל הנראה תהיה לאישה הראשונה שתחזיק בתואר סגנית נשיא ארצות הברית. לדבריו, הניצחון הזה היה ניצחון של תקווה על פני חוסר כנות ופילוג. מבחינתו, מדובר גם בחדשות טובות לעולם.

אחריו בירך השר הראשון של ויילס מארק דרייקפורד. דרייקפורד בירך בקצרה, מזכיר גם הוא את נקודת הציון של האריס. כמו כן, הוא הביע ציפייה לקראת חיזוק הקשרים בין ויילס לארצות הברית.

רק אז הגיע בוריס ג’ונסון. בזמן שבלאקפורד וסטארמר הקדישו שרשורי טוויטר שלמים, ג’ונסון היה יותר תמציתי. וכך כתב: “ברכות לג’ו ביידן על בחירתו לתפקיד נשיא ארצות הברית ולקמלה האריס על הישגה ההיסטורי. ארה”ב היא בת בריתנו החשובה ביותר ואני מצפה לעבוד יחד על מטרותינו המשותפות, משינוי האקלים ועד סחר וביטחון”.

יותר מאוחר, גם השרה הראשונה של סקוטלנד ניקולה סטרג’ון הגיבה. והיא הייתה דיי נלהבת. היא התרגשה מההישג של האריס, שכן היא לא רק אישה אלא גם ממיעוט אתני. היא גם שמחה על המחויבות של ביידן והאריס לשיתוף פעולה בינלאומי על האתגרים הגדולים.

השרה הראשונה של צפון אירלנד ארלין פוסטר בירכה, ואמרה שארצות הברית תמיד הייתה לצד צפון אירלנד, בלי קשר לשאלה של רפובליקנים ודמוקרטים. סגניתה מישל אוניל בירכה גם היא, והדגישה את התקדים של האריס.

זהו את ההבדלים

אם נשים מצד אחד את ג’ונסון, דרייקפורד, פוסטר ואוניל, מצד שני את בלאקפורד וסטארמר, ואיפשהו באמצע את סטרג’ון, נראה חיתוך דיי ברור. הקבוצה הראשונה הייתה ממלכתית למדי. היא לא הזכירה את טראמפ, אלא רק בירכה את ביידן על ניצחונו. הקבוצה השנייה ביקרה באופן דיי גלוי את טראמפ. להגיד שהניצחון הוא על “חוסר יושר ופילוג” דיי מבהיר מה סטארמר חושב על הנשיא היוצא. גם להגיד שהניצחון הוא “תקווה גדולה לסקוטלנד” דיי מבהיר מה הפריע לתקווה הזו עד כה. סטרג’ון נמצאת איפשהו באמצע, לא בדיוק ביקרה את טראמפ, אבל ההתייחסות שלה לאופי הקמפיין של ביידן דיי הבהיר שזה מה שהיא לא מצאה אצל טראמפ.

הסיבה דיי פשוטה: כל מי שבקבוצה הראשונה הם ראשי ממשלות, בין אם בממשלה המרכזית ובין אם בממשלות האזוריות. הם צריכים לנקוט בגישה שלא לוקחת צד, בעיקר למקרה שעוד יהיו תהפוכות ואיכשהו טראמפ יצליח באמצעות ספירות חוזרות וערעורים להשיג את האלקטורים הדרושים. באופוזיציה יש הרבה פחות מחויבות לעניין, וקל להגיד בדיוק את מה שחושבים על טראמפ. וסטרג’ון, שמצד אחד היא ראשת ממשלת סקוטלנד ומצד שני לעומתית גם לממשלת בריטניה, מרשה לעצמה לפסוח על שתי הסעיפים.

האם בלאקפורד וסטארמר אמרו את מה שכולם במערכת הפוליטית רצו לומר והעדיפו שלא? ייתכן. טראמפ הרבה יותר בעד הברקזיט מאשר ביידן. ומצד שני, ייתכן שעם ביידן השאיפות הגלובליות של בוריס ג’ונסון יוכלו לצעוד צעד קדימה. אבל זה, כאמור, לפוסט אחר.

מה שעלה אצל כולם, בכל אופן, הוא נושא שיתוף הפעולה. לאחר ארבע שנים של נשיא בדלני באופן קיצוני, כולם נושאים עיניהם לנשיא חדש שמעוניין בשיתוף פעולה פורה יותר עם מדינות נוספות.

ג'ו ביידן
מתאים לשת”פ. ג’ו ביידן (צילום: jlhervàs)

ועוד עניין

עקרונית, במצב הנוכחי, מה שנמצא בראש מעייני הממשלה הבריטית הוא סחר. בקרוב היא תצא מהאיחוד האירופי באופן מלא, וגם אם השיחות עם האיחוד חזרו הן לא בהכרח מתקדמות. הסכם סחר עם ארצות הברית יהיה נחוץ מאוד לבריטניה החל מ-2021. ובכל זאת, הנושא הראשון שג’ונסון ציין לא היה הסחר אלא דווקא משבר האקלים. זה יכול לנבוע מדיבור לקהל הביתי, דיבור לסדרי העדיפויות של ביידן או אפילו העדפה שלו עצמו, שכן הוא מזכיר את הנושא לא מעט.

טראמפ הבריטי

עוד נושא שעלה הוא היותו של בוריס ג’ונסון “טראמפ הבריטי”. כבר הסברתי בעבר למה לדעתי ההשוואה לא נכונה, אבל היא כאן כדי להישאר. איאן בלאקפורד, כחלק מברכותיו לביידן והאריס, כתב שג’ונסון חייב לקיים חשבון נפש על זיהויו כטראמפ הבריטי. לדבריו, מה שהוביל לכך היה המדיניות הקיצונית שלו בנושא הברקזיט והשותפות עם טראמפ. כעת, גורס בלאקפורד, ג’ונסון מבודד על הבמה העולמית. עכשיו, צריך להגיד: המוניטין של בוריס ג’ונסון בעולם הוא לא מזהיר, אבל הוא לא נובע מזה שמזהים אותו עם טראמפ. ג’ונסון הרס את המוניטין שלו בזכות עצמו באמצעות אמירות אומללות, משחקי האשמות מתוחכמים בהרבה ממה שטראמפ נדרש להם ושבירת המילה שלו עצמו. אפשר לזהות את הדברים האלו עם טראמפ, אבל הוא עשה את זה בסגנון אחר והיה הרבה יותר אופורטוניסט מאשר פופוליסט.

גם ליסה ננדי, שרת החוץ בממשלת הצללים, נדרשה להשוואה הזו. בריאיון לסקיי ניוז היא אמרה שאחת הצרות היא שביידן עצמו התייחס לג’ונסון כאל שיבוט של טראמפ. אגב, גם גורמים בתקשורת האמריקאית התייחסו כך לג’ונסון, ואני עדיין מתעקש שזה לא המצב. בכל מקרה, ננדי הביעה תקווה שכעת יהיה נשיא שיכריח את הממשלה הבריטית לשנות כיוון. בכך הכוונה היא בעיקר לכיבוד הסכם היציאה מהאיחוד האירופי ולזנוח את התכניות לאפשר לעצמה להפר אותו. איך שלא יהיה, דבר אחד בטוח: ביידן אכן רואה כך את ג’ונסון, ואלו כנראה לא חדשות טובות עבורו.

לסיכום

ההתכווננות של המערכת הפוליטית בבריטניה לחילופי הנשיאים בוושינגטון מכוונת לכמה דברים. ראשית, להיפטר מנשיא שנחשב לאדם נוראי עם אג’נדה נוראית כמו דונלד טראמפ. גם אם בוריס ג’ונסון הסתדר איתו ברמה האישית, ספק רב שהוא אי-פעם חיבב אותו באמת. להזכירכם, כשהיה ראש עיריית לונדון הוא טען שטראמפ לא מתאים להיות נשיא ארצות הברית.

בוריס ג'ונסון ודונלד טראמפ - ג'ו ביידן
כנראה שחיבה גדולה לא הייתה שם. דונלד טראמפ ובוריס ג’ונסון (צילום: הבית הלבן)

שנית, לקבל במקומו נשיא שנחשב לפוליטיקה ישנה, מתונה ומשעממת, כפי שרבים ייחלו. זה אולי לא בהכרח טוב לג’ונסון ברמה האישית, אבל בסופו של דבר גם ג’ונסון היה רוצה להיות חלק מהפוליטיקה הממוסדת. בניגוד לטראמפ, שזלזל במוסכמות, ג’ונסון מותח את הגבולות אבל הוא כן היה שמח לו היה מסוגל לזכות לאמון כפוליטיקאי מיינסטרים רגיל. לכן, ייתכן שהוא יוכל למצוא למרות הכל שפה משותפת עם ביידן.

שלישית, ממשל אמריקאי חדש שישמח לשיתופי פעולה עולמיים מול אתגרים גלובליים. לכך מייחלים גם בממשלה וגם באופוזיציה. עם החלומות של ג’ונסון על שיתוף פעולה בינלאומי בנושא מגיפות והבטחה של סחר גלובלי חופשי, ג’ו ביידן הוא אדם הרבה יותר נכון עבורו מאשר טראמפ.

היחסים המיוחדים, איך שלא יהיה, כנראה הולכים למקום חדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *