טיפה אסקפיזם לתחילת השבוע: התכנית Spitting Image חזרה למסך אחרי הפסקה של יותר מעשרים שנה עם הפרק הראשון ששודר אתמול (ש’). אז ביקורת טלוויזיה של ממש לא תקבלו כאן, אבל הנה ניסיון להבין את מי שחזרו לבקר את הפוליטיקה הבריטית (וגם האמריקאית). אז הייצוגים המבזים חזרו, נשיא ארצות הברית עדיין מוצג כאידיוט מושלם, אבל הלייבור חוטפת הרבה פחות חזק, ויש הרבה פחות פוליטיקה מאשר פשוט אקטואליה. וגם: האם הסדרה הצליחה להמעיט בסקסיזם שלה משנות השמונים והתשעים?
ועכשיו למשהו שונה לגמרי. אכן, רפרנס לאמנים הלא נכונים, אבל הפואנטה בעינה עומדת. אתמול (ש’) שוחרר הפרק הראשון בקאמבק של התכנית Spitting Image, תכנית הסאטירה הוותיקה שהיוותה את ההשראה ל”החרצופים” הישראלית. בגלל שאני מוצא תכניות סאטירה דרך טובה מאוד להבין הלכי רוח פוליטיים (כמובן, תוך התחשבות במגבלות), חשבתי שיכול להיות נחמד לבחון את הפרק החדש (מתוך עשרה בעונה הנוכחית). כמובן, אין לי כוונה לחזור על הניסיון הזה עם כל פרק שייצא (למרות שאם אבין שיש ביקוש לזה, אשקול זאת), אלא רק לעשות תרגיל קטן בביקורת טלוויזיה כחלק מהבנת הפוליטיקה. זאת, בהנחה כמובן, שהמערכונים עצמם לא ייצרו איזו סערה זוטא שתצריך הקדשת פוסט.
אציין שזו לא תהיה ביקורת טלוויזיה של ממש, אלא ניסיון לניתוח פוליטי של הסדרה. כמו כן, אזהיר מראש שעקב התכנית הבוטים של התכנית, גם יתוארו כאן דברים בוטים פה ושם. כנ”ל גם חלק מסרטוני הווידאו.
קצת רקע
התכנית Spitting Image שודרה במקור בשנים 1984 עד 1996. התכנית לא התביישה למקם את עצמה בשמאל. מפוזיציה זו, היא ביקרה בחריפות את ממשלותיהם של מרגרט ת’אצ’ר (שהוצגה כבריונית עם זיקה לנאציזם) וג’ון מייג’ור (שבובתו נצבעה באפור והמסר ברור). היא גם ביקרה את הליכתה של הלייבור ימינה תחת ניל קינוק (שהוצג כקשקשן), ג’ון סמית’ (שהוצג כחסר מעש) וטוני בלייר (שהוצג כקשקשן חסר מעש). עם זאת, התכנית גם ביקרה בחריפות את הקיצונים בשמאל: קן ליווינגסטון הוצג כאדם שלא מחובר למציאות והמשטר הקומוניסטי בברית המועצות זכה לחצים רבים. ואם כבר הזכרנו את חו”ל, אז גם נשיאי ארצות הברית היו על הכוונת והוצגו כולם כאידיוטים בלתי כשירים (הייתה להם גם סדרת מערכונים על מוחו של רונלד רייגן, בגודל של אגוז, שיוצא לסיור ברחבי העולם). ומחוץ לפוליטיקה, התכנית חבטה גם בסלבריטאים ועוד יותר במשפחת המלוכה, שהוצגה כמשפחה לא מתפקדת של אלכוהוליסטים פרזיטים.
התצוגה הייתה מבזה, אבל לעתים מדויקת. כך למשל, בפרק האחרון, בו חזו את ניצחונו של טוני בלייר ב-1997, הצליחו להיטיב לראות שבלייר יבסס בממשלתו סוג-של שלטון יחיד. ראש המפלגה הליברלית דייוויד סטיל התלונן על פגיעה ממשית בתדמיתו בכך שהציגו אותו כשפוט של ראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית דייוויד אואן. בערך כמו התלונות של דן מרידור על “מיצי”.
כפי שאפשר לצפות מתכנית ששודרה בשנות השמונים והתשעים, התכנית נטפה סקסיזם. ת’אצ’ר הוצגה כסוג-של גבר (היא לבשה חליפות גברים ושריה פנו אליה בתואר “אדוני”). הנסיכה דיאנה הוצגה באחד המערכונים מתפשטת כדי למשוך את תשומת לבה של התקשורת. היה ברור שהעונה החדשה תצטרך להקטין קצת במינון, ולבזות בדרכים אחרות.
העונה החדשה
כאמור, מה שיש כאן לא מסכם את העונה כולה, שעוד לא שודרה במלואה (בכל זאת, רוצים להיות אקטואליים), אלא על הפרק הראשון. וככה זה נראה מנקודת הפתיחה.
ביזוי
תודה, יש בשפע. Spitting Image, כאמור, מתמחה בתצוגה חזותית מבזה, ולעתים גם מוזרה. השיא הוא כנראה החרצוף של שר הקבינט מייקל גוב, שאפו הוא למעשה קצה של פין. אבל גם אחרים חטפו תצוגות לא מחמיאות במיוחד: שרת הפנים פריטי פאטל מוצגת כערפדית ודומיניק קאמינגס, יועצו הבכיר של בוריס ג’ונסון, מוצג כחייזר אוכל תינוקות. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מצייץ באמצעות פי הטבעת. סגנו מייק פנס מוצג כמה שכנראה אמור להיות גרגויל, למרות שזה לא לגמרי ברור. ייצוג דיי מיותר הוא של שר החוץ דומיניק ראב כחובב קראטה עקב ההיסטוריה שלו בתחום. השאר הוצגו באופן שהוא כמובן לא מחמיא, אבל בלי משהו מיוחד. בוריס ג’ונסון, אגב, התרשם שהחרצוף שלו היה יכול להיות יותר טוב.
מי שלא הוצג בצורה מאוד מבזה היה ראש האופוזיציה קיר סטארמר. החרצוף שלו היה על גבול המחמיא. וזה לא מובן מאליו. אמנם היוצרים מאז ומעולם חיבבו את הלייבור, אבל מעולם לא הציגו את חבריו באופן מחמיא. ניל קינוק וג’ון סמית’ הוצגו במלוא כיעורם. טוני בלייר אמנם לא הוצג כמכוער, אבל סידרו לו חיוך ענק ומקריפ שהבטיח הופעה לא מחמיאה. לרוב, חרצוף מחמיא נשמר לאנשים מחוץ לפוליטיקה, עליהם העדיפו לצחוק באמצעות התוכן מאשר באמצעות הצורה.
אופי
אם ניכנס לאופי הדמויות, אז קשה לצפות להפתעות. בוריס ג’ונסון הוא שילוב בין תחמן לאידיוט, שלא מסוגל לפטר את קאמינגס גם אם זה יאכל את בנו. גוב ופאטל מוצגים כמי שנהנים מהתעמרות באזרחים קשי יום. שר הבריאות מאט הנקוק הוצג כנטול עמוד שדרה. הנסיך הארי, כמיטב המסורת של Spitting Image לגבי משפחת המלוכה, הוא נטול כישורים שלא מסוגל להסתדר חמש דקות בעולם האמיתי. עוד כמיטב המסורת, הנשיא טראמפ הוא אידיוט, אבל הפעם מזן מיוחד. מי שעשוי להחליף אותו בינואר, ג’ו ביידן, הוא האידיוט מהסוג הרגיל.
ושוב, מי שזכה לתצוגה יחסית מחמיאה הוא סטארמר. במערכון היחידי בו, הוא מנסה להעביר את המסר שלו מבעד להסחות הדעת שמסדר לו אלטון ג’ון (עקב חיבתם של יוצרי הסדרה לסלבריטאים). עכשיו, בהתחשב בעובדה שבנאום ראש המפלגה הראשון שלו בכנס השנתי של מפלגת הלייבור, סטארמר נזהר מאמירת דברים קונקרטיים, נראה היה שהמערכון היה יכול להיות הרבה יותר עוקצני כלפיו. קינוק, סמית’ ובלייר היו יכולים רק לחלום על מערכונים כאלה. מי שזכתה לתצוגה קצת פחות מחמיאה ממה שאפשר להגדיר (אולי) כמחנה של סטארמר היא ראשת ממשלת ניו-זילנד ג’סינדה ארדרן. כמערכון סיום, היא הוצגה כמי שמדיניות הקורונה שלה היא בעיקר בלוף אחד גדול. אבל היי, זה יותר קל כשמדובר במנהיגה ממדינה אחרת.
נושאים
דבר אחד שבולט כאן הוא שאם בסדרה המקורית אהבו להקדיש הרבה זמן מסך כדי לצחוק על סלבריטאים, בפרק הזה לפחות העדיפו להקדיש הרבה יותר זמן לאקטואליה. מערכון הסלבריטאים העיקרי היה על דוויין ג’ונסון, ועוד הגיחה המוזכרת לעיל של אלטון ג’ון למערכון עם קיר סטארמר. הפעם, הייתה הרבה יותר פוליטיקה. הנסיך אנדרו חטף בראש (מילולית) על קשריו עם ג’פרי אפשטיין. הקורונה כיכבה במספר מערכונים על הפרצות בהגבלות הבריטיות וכמו כן מערכון בו טראמפ ניגש למו”מ עם הווירוס. מעבר לזה, גם הדעות שהמפלגה השמרנית מכילה ומצבם של הסטודנטים קיבלו התייחסות. בחו”ל, מעבר למערכון על ארדרן, הוצגו אחורי הקלעים של מדיניות הציוצים של טראמפ, הדיבייט הנשיאותי והשתקעותם של הארי ומייגן מעבר לים. אה, וגם קצת צחוקים על גרטה תונברג.
למרות ההטיה לטובת סטארמר, לא נראה שהיוצרים ממהרים הפעם לנקוט עמדה. אם בשנות השמונים והתשעים הם השקיעו במערכונים רבים בהבעת עמדות נגד הפרטה, נגד הוועדות הממונות (קוונגו), נגד הזליגה ימינה של הלייבור, נגד התנהלותם של חלק מאיגודי העובדים, נגד מדיניות החוץ הבעייתית של בריטניה באותה תקופה ועוד, הפעם היה נראה שכמעט ויתרו על זה. אמת, היה מערכון שהציג עמדה של ממש ועוד אחד שהציג את בעיית שכר הלימוד באוניברסיטאות, אבל לא הרבה מעבר. הממשלה הוצגה כחבורה של חסרי יכולת, אבל בלי להביע עמדה פוליטית של ממש על מה נכון – או במקרה של רוב תכניות הסאטירה, מה לא נכון – לעשות. יש אקטואליה, אבל הרבה פחות פוליטיקה.
סקסיזם
וכמובן נשאלת השאלה: האם יוצרי Spitting Image הצליחו לדלל את הסקסיזם? ובכן, זה מורכב. בגדול, מספר הייצוגים הנשיים המבזים ירד באופן דרסטי. אני מניח שהיוצר המקורי שהגיע גם לעונה החדשה, רוג’ר לו, התאפק מאוד לא להשתמש בדמיון בין שמה של פריטי פאטל למושג פאם פאטאל (למרות שבמערכון עם מייקל גוב נראה לשני רגעים שהיא מנהלת בורדל). גם יש פה ושם שורות שכביכול מוחות על היחס לנשים. גם המערכון בו הנסיך אנדרו לא מקבל הזדמנות להסביר את מעשיו בהחלט חותר לעניין הזה. מצד שני, כשטראמפ מבקש ממייק פנס “תסגביר לי”, לא ברור אם זה כדי להציג את טראמפ כאידיוט או שהיוצרים לא ממש הבינו שברגע שמבקשים הסבר כנראה שלא מדובר בהסגברה, אבל פשוט רצו ללכת עם רוח הזמן.
סיכום
נראה שהיוצרים של Spitting Image גרסת 2020 הרבה יותר מיואשים מיוצרי הסדרה המקורית. בזמנו, גם אחרי ההפסד השלישי והרביעי של הלייבור בבחירות, היוצרים הרשו לעצמם לחבוט במפלגת הלייבור ולא להתנצל על זה שהם רוצים שהיא תלבש אופי אחרת. כעת, אחרי ארבעה הפסדים ששלושה מהם הגיעו בפחות מחמש שנים, נראה שאף אחד לא רוצה לקחת את הסיכון של פגיעה במוניטין של סטארמר. זאת, למרות שיש לא מעט על מה לבקר אותו. במקביל, נראה שאף אחד לא באמת רוצה להביע עמדות, אלא פשוט לדבר לכולם. אז הנה, תראו איזו ממשלה של מטומטמים זו, אבל עם הרבה פחות עמדות לגבי מה שהיא עושה. יכול להיות שצוות היוצרים קיבל גיוון מאז 1996, אבל נראה הרבה יותר כאילו גם הסדרה אימצה את האסטרטגיה של חלקים רחבים בשמאל העולמי: ביקורת על הפוליטיקאים, הרבה פחות על הדרך.
קצת ביקורת טלוויזיה
בכל זאת, נו. בגדול, קשה להגיד שההומור השתנה הרבה מאז המקור. הוא לא הרבה יותר חד או מבריק. פשוט שימוש בחרצופים כדי לאפשר לבזות נבחרי ציבור עד הסוף ובלי להרגיש לא נוח. למרות שאולי הצופים ירגישו קצת לא בנוח. הרבה מההומור הזה לא הזדקן טוב, ואלא אם דחוף לכם, לא חייבים לצפות. מה שחובה למחות עליו הוא החלפת הפתיחים הישנים בפתיח מודרני שכנראה קצר וקולע אבל בעיקר בלי רוח חיים אמיתית.
ואם בא לכם לצפות בעצמכם, אז הנה: