לבקשת הקהל: מהו המבנה המיניסטריאלי של הממלכה המאוחדת? בבריטניה יש שרים כמעט כמו מספר החברים בכנסת בישראל. האם פירוש הדבר שמדובר בממשלה מנופחת שלמען הג’ובים הפוליטיים יצרה המון משרות שאין בהן צורך. ממש לא בהכרח. אז מה ההבדל בין שר ה- לבין השר ל- לבין שר זוטר? האם שר יכול לכהן תחת יותר ממשרד אחד? ואילו תפקידים ממשלתיים המסורת הבריטית הביאה לעולם? הממשלה של בריטניה שונה משלנו, והגיע הזמן לעשות קצת סדר | צילום: פיפה פאולס, דאונינג 10
מבקריה של הממשלה הישראלית טוענים, בין השאר, שהיא מנופחת. 36 שרים, ואפשרות טכנית ל-16 סגני שרים. בהחלט גדול. אבל, מה אם אגיד לכם שבבריטניה יש בסך הכל, נכון לכתיבת שורות אלו, 118 שרים? ממלא כמעט את כל הכנסת, ונשארים שניים לכהן כיו”ר כנסת וראש אופוזיציה. בעת השבעת הממשלה הישראלית, אגב, היו 120 שרים.
אבל, זו השוואה בעייתית, שכן המבנה המיניסטריאלי בבריטניה שונה מאשר בישראל. לבקשת הקורא אביעד הומינר-רוזנבלום, הפוסט יעסוק באופן בו בנוי הדרג המיניסטריאלי של הממשלה בבריטניה. למה יש כל-כך הרבה שרים? איך הם מסודרים? ומה ההבדלים ביניהם?
בחירת תרגום
טרם ניכנס להבדלים, יש לעבור על השמות. יש כמה סוגי שרים. בחירת השמות העבריים לא הייתה פשוטה, אבל נבחרה מעקרונות מסוימים. אחת ההבחנות העיקריות שנבחרו הייתה על-סמך ההבחנה של אורי אורבך ז”ל בין שרים אמיתיים לשרים מומצאים. מי שנושא בתואר “שר ה-“, כמו שר הביטחון או שר האוצר, הוא שר אמיתי. מי שנושא בתואר “השר ל-“, כמו השר לעניינים אסטרטגיים, הוא שר מומצא. רק שפה, השפה של אורבך נלקחה לצורכי הבחנה בין שרים בכירים לשרים קצת פחות בכירים.
הסוג הראשון והבכיר ביותר הוא שר ה-, או באנגלית Secretary of State for. אלו למעשה השרים שעומדים בראש משרד ממשלתי. כולם נושאים בתואר האנגלי הנ”ל, למעט שר האוצר שנושא בתואר Chancellor of the Exchequer. עקרונית, תרגום מדויק היה “מזכיר” ולא “שר”, בדומה לארצות הברית. אבל בחרתי למרות הכל במילה שר. זאת, משתי סיבות: ראשית, כשהבריטים מדברים בכלליות על שריהם, הם מדברים על ministers. מה גם שהשרים המדוברים מכונים Cabinet Ministers. שנית, איך אני אמור לקרוא לשר האוצר במקרה כזה? מה גם שבמשרד האוצר ישנם מזכירים שמהווים שרים בדרג נמוך יותר. לכן, הוחלט ללכת על המילה “שר” לכל בעלי התפקידים המיניסטריאליים, למעט כמה יוצאי דופן.
הסוג השני הוא השר ל- (במשרד ה-), או באנגלית Minister of State. מדובר בשרים יותר זוטרים, והם לא עומדים בראש משרד, אלא הם מתחזקים תחום מסוים בתוך אחד המשרדים. כך למשל, ג’יימס קלברלי הוא השר למזרח התיכון וצפון אפריקה במשרד החוץ.
הסוג השלישי הוא שר זוטר ל- (במשרד ה-), או באנגלית Parliamentary Under-Secretary of State. לצורך העניין הלשוני, זה עובד כמו השר ל-. שר שיש לו תחום אחריות, אבל לא עומד בראש משרד.
לצדם, יש עוד בעלי תפקידים בממשלה שאינם עומדים בראש משרד ביצועי, אבל כן פוליטיקאים. כך למשל מנהיג בית הנבחרים ג’ייקוב ריס-מוג, שאחראי על סדר היום הפרלמנטרי, ומייקל גוב שמחזיק בתואר “שר הקבינט”, שזה בגדול השר שמנהל את משרד ראש הממשלה.
חלוקת עבודה
כעת, הבה נעבור לאופן בו העבודה מתחלקת. נתחיל מהמשותף לכל סוגי השרים: כולם חייבים דין וחשבון לפרלמנט. לדוגמה, כשהתפוצצה פרשת השגריר בוושינגטון קים דארק, שר החוץ דאז ג’רמי האנט לא הגיע לדיון הדחוף שנערך בנושא. במקומו הגיע השר דאז לאירופה והאמריקות במשרד החוץ אלן דאנקן. כמו כן, כולם חייבים להיות חברים באחד מבתי הפרלמנט: בית הנבחרים או בית הלורדים. כך למשל, הברונית אליזבת’ סאג היא שרה זוטרה לטריטוריות ופיתוח בר-קיימא במשרד החוץ. כולם נושאים באחריות הקולקטיבית של הממשלה, כלומר מצופים להצביע עם הממשלה, ואם לא יעשו כן יצופה מהם להתפטר. כמו כן, ראש/ת הממשלה ממנה ומפטר את כולם.
אבל, ישנה חלוקה. שרי הקבינט הם אלו שנושאים באחריות הישירה למתרחש במשרדיהם. ולמרות שהשרים הלא בכירים יכולים לתת תשובות לפרלמנט, מצופה קודם כל מהשרים העומדים בראש משרדים לעשות זאת. עוד דבר שבסמכות השרים הבכירים הוא לקבוע באיזו אחריות יישאו שרים פחות בכירים במשרדו.
ואם הגענו לדבר על שרים אלו, אז כדאי לומר שאמנם נהוג שיותר אחריות נחה על כתפיהם של שרים ל- מאשר על שרים זוטרים, אבל זה לא מחייב. למעשה, בהרבה מקרים הקטגוריה junior ministers כוללת את שניהם. תחת החלוקה הזו, לרוב המשרדים יש לפחות שר לא בכיר אחד בבית הלורדים, כדי שיוכל לייצג את הממשלה בבית זה (שכן לורדים לא נואמים בבית הנבחרים ולהיפך). אבל, נשאלת השאלה הגדולה מכולן: מה שרים שכאלה עושים? מעבר לתחומי האחריות שלהם, השר הזוטר לשעבר בוב ניל תיאר את העבודה גם כ”הרבה מאוד דברים שגרתיים”. ובמילים אחרות, חוסכים לשר שבראש המחלקה הרבה מאוד כאב ראש.
דוגמה היסטורית
לפעמים, הדוגמאות ההיסטוריות מראות הכי טוב את התאוריה. אז הנה דוגמה קטנה לאופן בו העבודה והאחריות התחלקו. בכהונתה השנייה, מרגרט ת’אצ’ר ביטלה את מועצת לונדון רבתי. השר שהיה אחראי על כך היה שר הסביבה פטריק ג’נקין. השר לשלטון מקומי שעבד תחתיו בתחילה היה הלורד בלווין, וב-1984 הוחלף בקנת’ בייקר. ג’נקין עבד עם השניים, כל אחד בתורו, על החקיקה הנדרשת כדי להוציא את התכנית לפועל. מועצת לונדון, אז תחת קן ליווינגסטון, לא נשארה חייבת ויצאה בקמפיין דיי משולח רסן נגד הממשלה. במוקד ההתקפות נמצאו ת’אצ’ר וג’נקין, למרות שלורד בלווין ובייקר היו כל אחד בתורו המוחות מאחורי החקיקה. השניים גם לא ממש הוזכרו בתקשורת. מי שעניינו היו ראשת הממשלה ושר ה-. השר ל- עניין הרבה פחות. ב-1985, לאחר השלמת החקיקה, בייקר זכה מן ההפקר. ג’נקין פוטר מתפקידו עקב התמודדותו הלא מוצלחת עם קמפיין המועצה. בייקר קודם להחליפו כשר הסביבה בזכות מה שנחשב לעבודת חקיקה באותו עניין בדיוק.
שרים משותפים
מה שהשרים הלא בכירים עוד יכולים להיות הם שרים משותפים (joint ministers). בישראל, לא פעם נותנים לשר/ה להחזיק במספר תיקים (זוכרים את נתניהו בתחילת הממשלה ה-34?). בבריטניה, זה לא קורה. אבל, לעתים יש צורך באיזשהו שת”פ בין שני משרדים. למשל, עד אמצע 2020 היו בתחום החוץ שלושה משרדים שונים: משרד החוץ, משרד המסחר הבינלאומי ומשרד הפיתוח הבינלאומי. לפני שמשרד הפיתוח הבינלאומי סופח למשרד החוץ, היו שרים שעבדו תחת שתי המחלקות האלו. ג’ו סווינסון, בזמן ישיבתה בממשלת הקואליציה, הייתה שרה זוטרה שעסקה בין השאר במדיניות שוויונית ועבדה במקביל תחת משרד העסקים והאנרגיה וגם תחת משרד הדיגיטל, התרבות, התקשורת והספורט. יש שרים שטענו שקונספט “משרתם של שני אדונים” פחות עובד. בכל מקרה, לא כל השרים המשותפים עובדים תחת שני משרדים. חלקם משמשים במקביל גם כמצליפים מטעם הממשלה.
מספר השרים המשותפים אינו קבוע. בין 1997 ל-2016 הוא נע בין אפס (ב-1999) ל-16 (ב-2016). המספר שלהם גם לא נותר קבוע בתוך הממשלה. בבריטניה מוכר המושג “ארגון מחדש” (reshuffle), דבר שקורה מדיי פעם בפעם ובמסגרתו ראש הממשלה משנה את הרכב הממשלה. אז, הרבה פעמים שרים מפוטרים ואחרים מוצאים את עצמם מקודמים. במסגרת הארגונים מחדש, גם מספר השרים המשותפים משתנה. כך למשל, ממשלת הקואליציה של דייוויד קמרון התחילה את דרכה ב-2010 עם חמישה שרים משותפים. ב-2012 המספר כבר הגיע לתשעה. שנה לאחר מכן כבר היו עשרה. את שנתה האחרונה העבירה ממשלת הקואליציה עם לא פחות מ-14 שרים משותפים.
שרים אחרים
כאמור, לא כל התפקידים הממשלתיים הם תפקידי שרים פר אקסלנס. כך למשל, מנהיג בית הנבחרים אחראי על סדר היום הפרלמנטרי מטעם הממשלה. שכן, שם נהוג שהממשלה מציגה מדיניות בפני הפרלמנט, וזה מתשאל אותו עליה. מפלגות האופוזיציה זכאיות למספר ימים בשנה בהם הן שולטות בסדר היום. התובע הכללי הוא גם תפקיד מיניסטריאלי, שכפוף לשר המשפטים. וכמובן, המצליפים, שנחשבים לתפקיד ממשלתי לכל דבר ברגע שזה מגיע למפלגת השלטון. ישנם עוד שלל תפקידים, כמו מזכיר פרטי פרלמנטרי. רוב השרים מקבלים שכר שר בנוסף לשכרם כחברי פרלמנט. המזכירים הפרטיים הפרלמנטריים אינם מקבלים תוספת שכר וגם לא נושאים באחריות מיניסטריאלית, למרות שהם נדרשים להצביע עם הממשלה. תפקידם הוא בעיקר לסייע בתקשורת של השרים עם הבקבנצ’רס.
ישנם גם תפקידים סמליים, כמו הצ’נסלור של הדוכסות, בו מחזיק כיום מייקל גוב. בגלל שמדובר בתפקיד שבפני עצמו הוא סמלי בלבד, לרוב נהוג ששרים אלו מחזיקים במקביל בתפקיד נוסף. גוב, לצורך העניין וכפי שהוזכר קודם, מחזיק גם בתפקיד שר הקבינט. ישנו גם הלורד צ’נסלור, שמקביל לשר המשפטים, אבל מאז כינון תפקיד שר המשפטים ב-2007 תמיד שני התפקידים הוחזקו במקביל על ידי אותו אדם.
ומה מקבלים מזה?
מה שלמעשה מאפשרת חלוקת העבודה הזו הוא, ובכן, חלוקת עבודה. בישראל סגני השרים לא יכולים לקבל סמכויות סטטוטוריות משריהם. בבריטניה, הם מראש מקבלים תחומי אחריות ספציפיים. כך, ישנו דרג שעודנו חייב דין וחשבון לא רק לפרלמנט אלא גם לציבור, עליו ניתן להטיל אחריות ביצועית. בכך, הדרג הנבחר יכול לקחת מהדרג הפקידותי הרבה יותר אחריות. זאת, למרות האתוס הבריטי של השירות הציבורי. השרים הזוטרים גם לוקחים הרבה מאוד מהשגרה שנחשבת למשעממת, מה שיכול לפנות זמן יקר לשרי הקבינט.
האם זה יכול להתאים לישראל?
בישראל נורא אוהבים לקחת דוגמאות ממקומות בעולם. אז צריך לחשוב על כך. מצד אחד, אין ספק שהמודל של שרים וסגני שרים שנושאים באחריות של ממש עדיפה בהרבה על פני פיצול המשרדים ויצירת משרדים לענייני כלום כפי שנעשה בישראל. מצד שני, בואו נסתכל על מספר השרים הנוכחי בבריטניה, 118. מדובר בקצת יותר מ-18 אחוז מחברי הפרלמנט ופחות משליש מחברי המפלגה השמרנית. בישראל, 36 השרים לבדם מהווים 30% מהכנסת כולה. משטר פרלמנטרי לא יכול לתפקד ככה. זה אומר שיהיה אפשר להגיע לחלוקה הרבה יותר קטנה, או לחלופין שיהיה צורך להגדיל את מספר חברי הכנסת (לא בהכרח רעיון רע, אגב). מה גם, בישראל הממשלה היא קואליציונית בדרך קבע, מה שיביא כמעט בוודאות לכך שסגני השרים ישתנו מממשלה לממשלה בהתאם למו”מ הקואליציוני. זה יביא לבלגן התנהלותי בתוך המשרדים, עם השינוי במבנה המיניסטריאלי בכל הקמת ממשלה.
או במילים אחרות, זה יכול להיות פתרון חלקי לישראל, אבל שיצטרך להיות מלווה בהרבה פתרונות תומכים.