דחיפה קדימה

חוק השוק הפנימי: התחלנו. אתמול (ב’) נערך הדיון הראשון בהצעת החוק הקונטרוברסלית להסדרת השוק בתוך הממלכה לאחר השלמת תהליך הברקזיט. זאת, לאחר שחמשת ראשי הממשלה לשעבר שעודם בחיים הספיקו להביע התנגדות לחוק, וכמו כן שמרנים בולטים ובתוכם גם ברקזיטרים מושבעים. בדיון, בוריס ג’ונסון הסביר שזה רק מוצא אחרון למקרה שהאיחוד האירופי יערים בכוונה קשיים על הסחר הפנימי בבריטניה כחלק מפרוטוקול צפון אירלנד. אד מיליבנד, שהחליף את קיר סטארמר המבודד, נתן נאום התקפי ופירק את טיעוניו של ג’ונסון לגורמים. איאן בלאקפורד האשים את הממשלה בחתירה תחת מדיניות ההאצלה. ובסוף, לאחר כל הדרמות, הצעת החוק עברה את ההצבעה הראשונה. ועכשיו, היא בדרך למכשולים הקשים באמת: הוועדות ובית הלורדים. אבל גם אם הצעת החוק תתוקן כך שלא תהווה איום על שלטון החוק, יש מי שיזכרו את הרגע בו הפרלמנט אישר לממשלה לעבור על החוק הבינלאומי לדיראון עולם | צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי

מתברר שהשנה היא 2019 ואין מגיפה בעולם, כי זה פוסט שלישי ברציפות שאני עוסק בברקזיט. אבל, מה לעשות, היום הפרלמנט החל את הדיונים על חוק השוק הפנימי. וגם בדיון, אגב, תהו למה לעזאזל שוב מדברים על ברקזיט. בכל מקרה, הנה אנחנו מדברים, ויש על מה לדבר.

למקרה שאתם לא זוכרים מה זה חוק השוק הפנימי, הנה תזכורת קצרה. תפקידו של החוק הזה הוא להסדיר את הסחר בין חלקיה השונים של בריטניה: אנגליה, ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. הבעיה בחוק התחילה כאשר הפייננשל טיימס חשף לפני פרסום הצעת החוק שהוא כנראה יפר את החוק הבינלאומי. זאת, באמצעות עקיפת פרוטוקול צפון אירלנד שנועד להסדיר את הגבול הפנימי בין צפון אירלנד לבריטניה כחלק מהסכם היציאה של בוריס ג’ונסון. הדבר גרם לרעש רב, ולא עשה לממשלה הרבה טוב כששר צפון אירלנד ברנדון לואיס הודה בכך שהיא תפר את החוק הבינלאומי באופן “נקודתי ומוגבל”. כשההצעה פורסמה, התברר שממש יש סעיפים בחוק שהודו בכך שהחוק עשוי להתנגש עם החוק הבינלאומי. זה רק הגביר את הביקורת. ג’ונסון מצדו טען שהאיחוד האירופי מאיים לחסום העברה של מוצרי מזון מבריטניה לצפון אירלנד. אבל רבים לא מאמינים לו.

וזה ממש לא עצר את הממשלה מלהגיש את הצעת החוק שלה.

הכנה מקדימה

לפני שנעבור לתוכן הדיון, כדאי להתעדכן במה שקרה מחוץ לפרלמנט. ראשית, אתמול (ב’) בבוקר דייוויד קמרון ביקר את כוונת הממשלה לעבור על החוק הבינלאומי. הוא אמנם הסתייג ודיבר על “מוצא אחרון” וכדומה, אבל בגדול לא נראה שהוא מרוצה מהצעת החוק. בכך הוא הצטרף לג’ון מייג’ור, טוני בלייר, גורדון בראון ות’רזה מיי שהביעו התנגדות פומבית לחוק. או במילים אחרות, כל אדם חי שהחזיק פעם בתואר ראש ממשלת בריטניה הביע את התנגדותו למדיניות של ג’ונסון. לא בדיוק מחמיא עבורו. וזה מעבר לכך שרבים טרחו להוציא מהנפטלין ציטוטים של מרגרט ת’אצ’ר על חשיבות שלטון החוק.

מעבר לכך, גם חברי פרלמנט שמרנים התחילו למחות על הצעת החוק והודיעו שלא יתמכו בה. התובע הכללי לשעבר ג’פרי קוקס, ברקזיטר לתפארת, היה אחד מהם. קוקס כתב: “נתנו את מילתנו. כבודנו, אמינותנו, כבודנו העצמי והשפעתנו העתידית על העולם נשענים כולם על עמידה במילתנו”. אחר היה רהמאן צ’ישטי, שליח ראש הממשלה לחופש דת, ועוד אחד שתמך בברקזיט מהרגע הראשון. צ’ישטי התפטר מתפקיד זה ועבר לספסלים האחוריים, במחאה על כוונתו של ג’ונסון. ולסיום, סאג’יד ג’אוויד, שר האוצר לשעבר. הוא הודיע לג’ונסון שבלי תיקונים משמעותיים הוא לא יוכל לתמוך בהצעת החוק. מדובר בשחקנים בולטים במפלגה השמרנית, שניים מהם ברקזיטרים, מתוכם אחד לא ניתן להאשים בנקמנות על פיטורים מהממשלה. קשה להאשים שההתנגדות היא נטו פוזיציה.

הדיון

ראש הממשלה

בואו נעבור לביזנס – הדיון הפרלמנטרי וההצבעה. ראשון היה, כמובן, ראש הממשלה בוריס ג’ונסון. הוא טען שהחוק נועד לקיים את הבטחת המפלגה השמרנית לשמור על צפון אירלנד חלק אינטגרלי מהשוק הבריטי. כמו כן, כמובן, להסדיר את השוק הפנימי של הממלכה המאוחדת והרגולציות בו לאחר סיום תקופת המעבר וסיום הכפיפות לחוקי האיחוד האירופי. אבל מה שבאמת מעניין היה ההסבר שלו לאמצעים שעשויים במודע לעבור על החוק הבינלאומי ולהפר את הסכם היציאה.

ג’ונסון טען שבחודשים האחרונים האיחוד האירופי איים להשתמש באמצעים קיצוניים אם הוא לא יקבל הסכם סחר כמו שהוא רוצה. אחד מהאמצעים האלו הוא לתקוע בים האירי גבול מכס שיפריע לסחורות לעבור בין האי הבריטי לצפון אירלנד, כולל מוצרי מזון. לכאורה, הדבר אפשרי: הסכם היציאה קובע שבריטניה והאיחוד יחליטו ביחד אילו סחורות יכולות להיכנס לצפון אירלנד חופשי, כי אין חשש שייכנסו לאיחוד האירופי דרך הגבול הפתוח בצפון אירלנד. כלומר, האיחוד יכול פשוט לא להסכים על כלום ולתקוע הכל במכס. לכן, הסביר ג’ונסון, יש צורך באיזושהי רשת ביטחון שייעשה בה שימוש רק במקרה חירום, כדי לא לאפשר לאיחוד לקרוע את הממלכה.

ג’ונסון הסביר שבריטניה חתמה על ההסכם מתוך הנחה שהאיחוד “ינהג בהיגיון”. אבל הוא לא, ולכן יש צורך ברשת הביטחון הזו. כבר התייחסתי לטענה הזו, אבל שוב: אני לא משפטן, אבל להפר חוזה על-סמך “חשבתי שהוא יתנהג אחרת” לא ממש תופס. אם בעל הבית שלכם מניאק, יש צינורות מקובלים, לא שורפים את הדירה כי חשבתם שהוא יהיה יותר נחמד. המציאות יותר פשוטה: ג’ונסון מנסה להשיג את השילוש הבלתי אפשרי של גבול פתוח, אחדות גמורה של השוק ועצמאות מוחלטת מהאיחוד. הדרך היא לשבור את הכלים.

במהלך הנאום של ג’ונסון, חבר מפלגתו ויו”ר ועדת המשפט בוב ניל הזכיר לג’ונסון שיש דרכים אחרות להתמודד עם התנהגות כזו של האיחוד. ופרוטוקול צפון אירלנד אכן כולל אמצעי ביטחון למקרים בהם נגרמת הפרעה לפעילות הכלכלית. אבל ג’ונסון בשלו.

נציג האופוזיציה

ראש האופוזיציה קיר סטארמר נעדר מהדיון, מפני שנאלץ להיכנס לבידוד. הסיבה: אחד מבני ביתו התחיל לפתח תסמיני קורונה. מחליפו כנואם האופוזיציה המרכזי היה ראש הלייבור וראש האופוזיציה לשעבר אד מיליבנד. כשראיתי שהוא נבחר להחליף את סטארמר הרמתי גבה. מיליבנד אמנם מוצלח למדי בטוויטר, אבל מצפייה בנאומים שלו מימיו כראש האופוזיציה לא התרשמתי שהוא נואם כריזמטי במיוחד. אבל הו כמה שטעיתי. מיליבנד נתן נאום מעולה, ואם יורשה לי, ניגב בבוריס ג’ונסון את הרצפה. האחרון ישב כמו ילד נזוף וחטף את העלבונות. מיליבנד היה חד ושנון, ואם מקבלים כזו הופעה בכל שבוע בשאלות לראש הממשלה, אני ממש בעד להחזירו לתפקידו הישן.

רגע השיא היה כשמיליבנד אמר: “אם יש חלק בהצעה הזו שלא ציינתי שמתמודד עם איום המצור, אפנה לו דרך”, כלומר, יקטע את הנאום שלו כדי לתת לג’ונסון לדבר. ג’ונסון, כמובן, לא קם. זה אפשר למיליבנד לטעון שג’ונסון לא באמת יודע מה כתוב בהצעת החוק שהוא מגיש או בפרוטוקול צפון אירלנד, אפילו שהוא זה שדחף וקידם אותם.

אם להיכנס לטיעונים, מיליבנד התייחס לשני נושאים. ראשית, הפגיעה האפשרית בהאצלה, עקב הטלת החובה על הממשלות המואצלות להכיר בסטנדרטים של ממשלות אחרות בממלכה. כמו כן, זה עלול להוביל למרוץ לתחתית בין הממשלות. שנית, נושא שלטון החוק. קודם כל, יש את הגאווה הלאומית של בריטניה כמולדת המגנה כרטה ואם הפרלמנטים, שפתאום לא עומדת בהסכמים. במישור הפרקטי, הוא שאל איך יהיה אפשר לבוא בטענות לסין שמפרה את ההסכם לגבי הונג-קונג כשבריטניה בעצמה לא עומדת בהסכמיה? כל האמינות של בריטניה תיפגע ותיפגע קשות.

כשנשאל אם הלייבור מקבלת את דין הבוחר לגבי הברקזיט, מיליבנד החזיר אש. מדובר בהסכם של בוריס ג’ונסון, שהוא רץ עליו לבחירות והבטיח שהוא מעולה ומוכן. עכשיו, פתאום, ההסכם הזה רק חצי אפוי? אף אחד לא מנסה להחזיר את בריטניה לאיחוד, אבל זה בוריס ג’ונסון שרץ על ההסכם הזה ועכשיו מבקש להפר אותו. אופוזיציה.

אחרים

בלי להיכנס ליותר מדי שמות, הנה עוד טיעונים שעלו במהלך הדיון. איאן בלאקפורד, כמובן, התרעם בעיקר על מה שנראה לו כפגיעה במדיניות ההאצלה. בוב ניל אמר שהוא בעד השוק הפנימי שההצעה מבקשת להשיג (גם אד מיליבנד אמר שהשוק הפנימי רצוי), אבל האמצעים שננקטים בו בעייתיים. הוא לא היה לבד, ושמרנים רבים (וכמובן רוב האופוזיציה) הביעו עמדה דומה.

מנגד, היו רבים שתמכו בחוק. הטיעון העיקרי, שהדהד לאחד הנימוקים של ג’ונסון, היה שלא ייתכן שתינתן לגוף זר כמו האיחוד האירופי אפשרות להתעסק במסחר הפנימי של בריטניה. אבל, ולא נראה לי שניתן להדגיש את זה מספיק, זה מה שהמפלגה השמרנית בחרה בו. כדי לא לפוצץ את צפון אירלנד וכדי להציל לפחות את האי הבריטי מחוקי האיחוד, המפלגה דפקה רק חלקית את צפון אירלנד. היא רצה על זה בבחירות. לבכות על זה שהאיחוד הולך להשתמש בסמכויות שהממשלה השמרנית נתנה לו מרצונה ועוד קידמה בבחירות, זה בגדר דמעות תנין. ושלא יתפרש לא נכון: אם בוריס ג’ונסון אומר את האמת והאיחוד מתכנן לתקוע לחלוטין את הסחר בין חלקי הממלכה, זה מעשה מכוער ביותר. ועדיין, כדאי לזכור מי אפשר את זה.

כמו כן, ה-DUP, שכבר נכוו בעבר משיתוף הפעולה עם השמרנים בנושא הברקזיט, החליטו לעשות זאת שוב. הם תמכו בהצעה, בטענה שהם מתנגדים לפרוטוקול צפון אירלנד (אמת, הם הצביעו נגד הסכם היציאה), אבל גם מעוניינים בשימור הסכם יום שישי הטוב. שזה, גם, מתבכיין. כי הם הצביעו גם נגד ה-backstop של מיי. הם רוצים בעצם ליהנות מכל העולמות, ולא מוכנים לוותר על כלום. יצוין שהם מתכוונים להגיש תיקונים משלהם, כדי להבטיח שצפון אירלנד לא תטבע בבירוקרטיה.

ולגבי ההאצלה, ענה לכך שר הקבינט מייקל גוב בנאום המסכם. יש לציין שהנאום של גוב היה ענייני ומנומק, בניגוד לרוב הופעותיו בתקשורת. הוא ענה שהרבה מאוד תחומים מואצלים הוחרגו מהצעת החוק, והבטיח לעבור עם בלאקפורד על פרטי ההצעה כדי להראות שהיא לא פוגעת בהאצלה.

תוצאות ההצבעה

טוב, באנו לפתוח מועדון דיבייט או לקדם חקיקה? אז הנה תוצאות ההצבעה: 340 בעד, 263 נגד. נראה שאחרי כל הרעש והצלצולים, המרידות בשמרנים כמעט ולא הזיזו, וההצעה עברה ברוב של 77. אבל מי שחשבו שהצעת החוק באמת תיבלם בשלב הזה תמימים למדי. מדובר בדמוקרטיה פרלמנטרית, ומקרים נוסח ההפסדים החוזרים ונשנים של מיי בהצבעות על הסכם היציאה שלה הם עניין נדיר. ועדיין, אי-אפשר להגיד שהמרידה הזו היא נטולת חשיבות. יש לזכור שמדובר רק בקריאה השנייה, שמקבילה לקריאה הראשונה בכנסת. הצעת החוק רק התחילה את המסע שלה. כדי לעבור, היא תצטרך לעבור בוועדה. שם כבר יכינו לה דיונים והצעות לתיקונים. אחר-כך, היא גם תצטרך להגיע לבית הלורדים, שם היא כנראה תעבור שיפוצים רציניים. הלורדים בשנות השמונים לא פעם הביכו את ת’אצ’ר, והם לא יהססו לעשות זאת גם לג’ונסון. כדאי לזכור שבניגוד לחבריו בבית הנבחרים, ג’ונסון לא באמת יכול להפוך את הלורדים השמרנים ליסמנים שלו.

ועדיין, בעיניי רבים, מדובר ברגע בעייתי מאוד בהיסטוריה הפרלמנטרית של בריטניה. הפרלמנט הצביע בעד חוק שבמפורש מציע אפשרות של הפרת החוק הבינלאומי והפרת הסכם שהממשלה הנוכחית קידמה. אם הסעיפים הבעייתיים יוסרו, כנראה שהמוניטין של בריטניה ייצא מזה בשלום. אבל זה עדיין רגע שייזכר רע לא רק בעיניי האופוזיציה, אלא גם בעיניי שמרנים רבים. הגיוני שהממשלה תחשוש מאיומים כמו שהיא טוענת שהאיחוד מציג (אם אכן מציג). גם יכול להיות שכפי שנטען, האיחוד האירופי עובר בעצמו על החוק הבינלאומי בסיטואציות אחרות. אבל הממשלה כבר עוברת להתקרבנות והתנהלות בעייתית שנועדה לחפות על ההתנהלות החפיפניקית שלה בזמן המו”מ על הסכם היציאה.

ועוד הערה

קל לשים את העמדות בהקשר של ברקזיטרים מול רימיינרים. רק שהרימיינרים לא ירוויחו כמעט דבר. רק צפון אירלנד תישאר כפופה חלקית לאיחוד. הברקזיט יצא לדרך ואין שום דרך אפילו להאריך את תקופת המעבר. אז יכול להיות שהאופוזיציה באה נטו מפוזיציה, אבל בפועל מה שהיא עושה זה לשמור על שלמותו של הסכם היציאה שבוריס ג’ונסון עצמו הגה.