בחירות פנימיות לראשות המפלגה – הדבר שהופך את המפלגה לדמוקרטית. חגיגה לדמוקרטיה, לא? אז זהו, שבבריטניה לא כולם יסכימו עמכם. יש לא מעט אנשים שמאמינים שהבחירות האלו, שהן לא פעם בחירות ישירות לראשות הממשלה, דווקא פוגעות בדמוקרטיה. זאת, עקב עקיפת הפרלמנט והאלקטורט. אז לכבוד הקריאה לפריימריז ביש עתיד ולכבוד הסופ”ש, הנה קצת על הטיעונים הבריטיים נגד בחירות פנימיות. וכן, גם השאלה הישראלית תקבל התייחסות | צילום: NCVO London
הקריאה של עפר שלח לבחירות פנימיות, או פריימריז אם תעדיפו, במפלגת יש עתיד הביא שוב לחלל האוויר את הדיון על טיב המפלגות הדמוקרטיות. בבריטניה, 15 החודשים האחרונים כללו ארבע בחירות פנימיות לראשות מפלגה. פעם אחת במפלגה השמרנית (2019), פעם אחת במפלגת הלייבור (2020) ופעמיים במפלגה הליברל-דמוקרטית (2019 ו-2020). למרות שהכללים בכל מפלגה היו שונים, דבר אחד היה משותף לכולן: הבחירה הסופית של ראש/ת המפלגה החדש/ה הייתה נתונה בידי המתפקדים למפלגה.
לכאורה, דמוקרטיה מפלגתית במיטבה. אבל, בבריטניה יש לא מעט קולות שקוראים לביטול הקונספט של בחירות פנימיות לראשות המפלגה. והם טוענים, תאמינו או לא, שהדבר דווקא פוגע בדמוקרטיה. לא בדמוקרטיה המפלגתית כמובן, אלא בדמוקרטיה הארצית. כפוסט (יחסית) קליל לסופ”ש, הנה כמה מהטיעונים המרכזיים של מתנגדי השיטה. אין בחוסר הסימטריה שבפוסט כדי להגיד שהמתנגדים לרעיון צודקים. אני פשוט מרשה לעצמי לוותר על הטיעונים שמצדיקים בחירות פנימיות כיוון שהם לא שונים בהרבה מאלו שנשמעים בישראל.
ואם כבר ישראל, יש נטייה ישראלית לקחת טיעונים שרלוונטיים למדינה אחת ולכפות אותם על השיטה הישראלית בלי שום התאמות. לכן, בסוף כל טיעון אגיד עד כמה הוא רלוונטי למציאות הישראלית.
הבסיס לטיעונים
לפני שניכנס לכל טיעון וטיעון, כדאי להיכנס לבסיס הרעיוני של כל הטיעונים הללו. בריטניה היא דמוקרטיה פרלמנטרית, וכשהיא כזו הממשלה היא תוצר של הפרלמנט. ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות מי שעומדים בראש המפלגות הגדולות הם גם מועמדיהן לראשות הממשלה. כלומר, בחירות פנימיות לראשות המפלגה הן למעשה בחירות על, לכל הפחות, מועמדות לראשות הממשלה. בגלל שבבריטניה לא פעם ראשי מפלגת השלטון מתחלפים תוך כדי מושב הפרלמנט, בלי ללכת לקלפי, בחירות פנימיות עשויות להיות מיני-בחירות לראשות הממשלה. וזה מדאיג את מתנגדי הבחירות הללו.
כשבוריס ג’ונסון נכנס לתפקידו כראש הממשלה, ג’רמי קורבין טרח להדגיש שהוא “ראש ממשלה בלתי נבחר”. כשגורדון בראון נהיה לראש מפלגת הלייבור בלי מתחרים ונכנס לתפקידו כראש הממשלה, בוריס ג’ונסון טען שיש ללכת לבחירות ולתת לציבור להחליט. איכשהו, הנימוקים האלו נעלמים מפי הנכנסים לתפקיד, אבל בציבור ישנם קולות – שלא ברור עד כמה משקלם הסגולי גבוה, אבל הוא קיים (הנה מאמר לדוגמה) – שעומדים על שלהם.
לקיחת הכוח מהפרלמנט
הטיעון הראשון שמציגים המתנגדים הוא לקיחת הכוח מהפרלמנט. בדמוקרטיה פרלמנטרית, הפרלמנט אמור לבחור את ראש הממשלה. אבל מה קורה אם מפלגת הרוב, מפלגת השלטון, מבצעת חילוף תוך כדי מושב הפרלמנט? אם נותנים לחברי המפלגה לבחור את הראש החדש, חברי הפרלמנט של המפלגה לא יעזו להתנגד להחלטת המתפקדים. כלומר, המתפקדים יגידו לרוב חברי הפרלמנט במי לבחור, ובכך ייקחו מהפרלמנט את האחריות לאחת הסמכויות הרציניות שלו. באופן הזה, הם אומרים, מי שבוחרים את ראש הממשלה הם חבורת אנשים שלא נבחרה מעולם ולא חייבת דין וחשבון לאיש. הם נמצאים במעמד זה פשוט כי הם שילמו דמי חבר למפלגה. חברי הפרלמנט, אלו שכן חייבים דין וחשבון, הם רק קבלני ביצוע. אם חברי פרלמנט בחרו בראש ממשלה חדש שלא לפי האינטרס של מחוז הבחירה שלהם, בתאוריה יהיה ניתן לבוא עמם חשבון. לכו תעשו זאת עם מתפקדים.
לצורך העניין נשווה בין המרוץ לראשות המפלגה השמרנית של 1990 לבין זה של 2019. בראשון ניצח ג’ון מייג’ור לפי החלטתם של חברי הפרלמנט בלבד. בשני ניצח בוריס ג’ונסון לאחר שבשלב הראשון זכה למספיק אמון מחברי הפרלמנט, ולאחר מכן קיבל את אמון המתפקדים. בבחירות 1992 השמרנים הפסידו 40 מושבים. אמנם האלקטורט מבחינתו העניש את השמרנים על הצרות שהעסיקו אותו, אבל באופן עקיף הוא העניש 40 חברי פרלמנט על תמיכתם במייג’ור לראשות הממשלה. עכשיו בואו נדמיין שבמרוץ לראשות המפלגה ב-2019 ג’רמי האנט היה זוכה לתמיכת המתפקדים, למרות שג’ונסון זכה לתמיכת רוב חברי הפרלמנט השמרנים. לו האנט היה מוביל את השמרנים להפסד בבחירות כלליות, שמרנים רבים היו למעשה נענשים על החלטה של מתפקדים לא נבחרים.
הטיעון הזה, כפי שניתן לראות, הוא בעיקר סמלי: מי נושא באחריות לבחירת ראש הממשלה כשאין בחירות כלליות על הפרק? אבל, בדמוקרטיה מודרנית רצוי לא לזלזל בסמליות. ואצל הבריטים הטקסים הפוליטיים חשובים במיוחד.
רלוונטי לישראל?
לא. בבריטניה, לרוב יש מצב של מפלגה בעלת רוב מוחלט, שלא זקוקה לקואליציות. גם כשאין רוב מוחלט, לא תמיד ממהרים להקים קואליציה. מאז 1945 רק שלוש פעמים בחירות הביאו לפרלמנט תלוי: בפברואר 1974, ב-2010 וב-2017. לאחר בחירות אוקטובר 1974 אמנם לא נוצר פרלמנט תלוי, אבל הוא נהיה כזה תוך כדי פעולה. לכן, בחירות פנימיות לראשות המפלגה הן כמעט ללא עוררין בחירות פנימיות לראשות הממשלה.
בישראל, לעומת זאת, שיטת הבחירות היא יחסית, מה שמוביל לכך שתמיד יש צורך בקואליציות. פירוש הדבר הוא שגם אם נכפה על חברי הכנסת של מפלגת השלטון לתמוך בגלל עמדת המתפקדים, זה לא בהכרח מוביל לכפייה על הכנסת כולה. אם נבחר לראש מפלגת השלטון ראש חדש, הוא לא יכול פשוט לקפוץ לתוך הקואליציה של מי שהיה לפניו, אלא עליו להשביע ממשלה מחדש, כולל הסכמים קואליציוניים וקווי יסוד. וחברי המפלגות האחרות לא מחויבים לתמוך בטוען לכתר מטעם מפלגת השלטון. הדוגמה הבולטת ביותר היא ציפי לבני ב-2008, שניצחה בבחירות הפנימיות לראשות קדימה בעקבות התפטרות אהוד אולמרט, אך לא הצליחה להקים קואליציה. הרוב הפרלמנטרי הרשה לעצמו לא להתרשם מהחלטת מנגנוני מפלגת קדימה. ממשלה שקמה יש לה בהכרח תמיכה פרלמנטרית שלא נכפית על-ידי המתפקדים.
חוסר כימיה
לפעמים בחירות פנימיות לראשות המפלגה לא מתקיימות במפלגת השלטון. לפעמים זה קורה דווקא במפלגות האופוזיציה. ללייבור ולליברל-דמוקרטים היו כאלה לא מזמן. אבל, לפי המתנגדים לשיטה, גם במפלגות אלו כפיית רצון המתפקדים על חברי הפרלמנט היא בעייתית. כי מה קורה אם מתפקדי המפלגה בחרו במישהו שחברי הפרלמנט שלה לא באמת רוצים? איך המפלגה אמורה לתפקד ככה, כשחברי הפרלמנט פשוט מקבלים על עצמם את ראש/ת המפלגה החדש/ה, אבל בפועל מחכים להזדמנות הראשונה לפתוח בהדחה?
ואם אתם חושבים שזה תסריט מופרך, ג’רמי קורבין מוסר ד”ש. קורבין הגיע לראשות הלייבור לא כי ב-2015 נבחרו מלא חברי פרלמנט מהשמאל הרדיקלי שרצו אותו. קורבין – בהנחה שהוא יודע מה הוא רוצה ולא מתפתל כפי שעשה עם הברקזיט – מצטיין בקמפיין שטח. את מה שחסר לו בקרב הקולגות בפרלמנט הוא השלים באמצעות המתפקדים. וזה הלך לו מצוין, עם כמעט שישים אחוז מקולות המתפקדים כבר בסיבוב ההצבעה הראשון. אבל הנהגתו את המפלגה הייתה קשה. רק שנה לאחר מכן הוא נאלץ להתמודד שוב על ראשות המפלגה, לאחר שמספיק חברי פרלמנט התאספו סביב אואן סמית’ שאתגר את קורבין. והאתגר הזה הוא משהו שנחזה שקורבין ייאלץ להתמודד איתו עוד ב-2015. קורבין צלח את האתגר, אבל הצרות במפלגה לא פסקו בגלל זה. שיא המתיחות בינו לבין הקולגות שלו הגיע בפברואר 2019, אז קבוצה של חברי פרלמנט מהלייבור פרשה מהמפלגה והקימה את מה שנקרא בתחילה “הקבוצה העצמאית”.
או במילים אחרות, חוסר הלימה בין חברי הפרלמנט למתפקדים עשוי להביא לכך שהמפלגה בקושי תהיה מסוגלת לממש את המנדט שנתנו לה הבוחרים. הרבה מאוד מהקשיים שחווה קורבין היו אחרי בחירות 2017, אז הצליח להעלות את התמיכה במפלגה. הלייבור קיבלה אז מנדט מחוזק תחת מצע שהוביל קורבין. אבל הרבה מחברי המפלגה שלו פעלו נגד קורבין ובכך הקשו עליו לנסות לקדם את המצע שלו (למרות שהיה באופוזיציה). כמובן, גם המנהיגות של קורבין הייתה בעייתית, אבל העיקרון בעינו עומד.
רלוונטי לישראל?
תלוי במפלגה ובשיטה בה היא בוחרת את המועמדים לכנסת. בבריטניה שיטת הבחירות היא מחוזית. לכן, לרוב מועמדי המפלגה לפרלמנט נבחרים על-ידי הסניף המקומי שלהם. ראש/ת המפלגה, לעומת זאת, נבחר/ת על בסיס ארצי של המתפקדים. זה עשוי להביא לחוסר הלימה בין הרבה מאוד חברי פרלמנט לבין ראש/ת המפלגה. בישראל, בגלל השיטה היחסית, בחירות פנימיות מתנהלות אחרת.
כך למשל, בליכוד המתפקדים בוחרים באופן ארצי – עם מעט סייגים לשריונים מחוזיים – גם את הרשימה וגם את הראש. לכן, שם סביר להניח שתהיה הלימה יחסית בין השניים. אבל ביש עתיד, אם אכן יהיו עכשיו בחירות פנימיות הן יהיו רק לראשות המפלגה. הרשימה הרי נבחרה אישית על-ידי יאיר לפיד. כלומר שאם עפר שלח או יואל רזבוזוב ינצחו, הם ימצאו את עצמם מול רשימה שיש לה פוטנציאל להיות עוינת.
הולכים לקיצון
הטיעון האחרון הוא שכדי להיבחר לתפקיד, המתמודדים לא יתעניינו בסוגיות שמעניינות את הציבור אלא את המתפקדים. תאוריית המצביע החציוני אומרת שבבחירות כלליות המפלגות שמתחרות על השלטון ינסו לשכנע את המצביעים שנמצאים על התפר ביניהן. זאת, משום שמצביעים שנמצאים שמאלה מהחציון כנראה יצביעו למפלגה השמאלית יותר, ואלו שמימינה לחציון יצביעו לימנית מביניהן. לכן, אין טעם להשקיע מאמצים רבים בשכנועם. שכלול לתאוריה אומר שבבחירות פנימיות, המתמודדים לראשות המפלגה ינסו לפנות למצביע החציוני של המתפקדים. המצביע החציוני ככל הנראה יהיה יותר קיצוני מהמצביע החציוני הכללי ואפילו יותר מהמצביע הממוצע של המפלגה. מה גם, שהוא עשוי להתעניין הרבה יותר בסוגיות נישתיות.
דוגמה בולטת לכך היא מהמרוץ לראשות המפלגה השמרנית. אז, ג’רמי האנט הבטיח לפעול למען החזרת ציד השועלים להיות חוקי. הדבר נתפש בעיניי רבים לא כמשהו שבאמת יש בו צורך או שאפילו יש לו רוב בציבור, אלא שהאנט ניסה לפנות ללבם של שמרנים כפריים שרצו את הספורט שלהם בחזרה. הוא גם ניסה לאגף את בוריס ג’ונסון מימין, כשאמר שהוא יפעל להגבלת ההגירה לאחר היציאה מהאיחוד האירופי הרבה יותר ממה שג’ונסון הבטיח.
עקרונית, כמו כל הבטחת בחירות, אפשר לזנוח את ההבטחות האלו. אבל אז יהיה אובדן אמון גם מצד המצביעים שאינם התפקדו למפלגה. ואז, מקבלים מערכת בחירות של ממש, אבל רק למספר מצומצם של מצביעים. בבחירות האלו מובטחות הבטחות מכאן ועד הודעה חדשה, לפעמים תוך שינוי של המצע עליו המפלגה רצה בבחירות הכלליות. והדברים האלו עשויים להביא נזק בטווח הארוך.
רלוונטי לישראל?
עקרונית כן. ברמת העיקרון גם בישראל, אם יעסקו במדיניות, הדברים כנראה יגיעו לשם. אבל, מאז הפעם האחרונה שבבחירות כלשהן בישראל עסקו במהות ולא באישיות פרופר זרמו הרבה מים באסי. לפחות כלפי חוץ, המרוץ בין בנימין נתניהו לגדעון סער לראשות הליכוד לא עסק כמעט בהבדלי מדיניות ביניהם, אלא יותר בשאלה מי יצליח לשבור את התיקו הפוליטי. אבל, זה לא אומר שזה לא טיעון תקף.
פתרונות
גם המתנגדים לקיומן של בחירות פנימיות לראשות המפלגה מסכימים שלמי שמתפקדים למפלגה צריך להיות איזשהו כוח בתוכה. הם לא אמורים רק לממן את המפלגה. אבל, הם מציעים שהכוח הזה יתמקד יותר בבחירות המועמדים מטעם המחוזות השונים. זה ימקד אותם, לכאורה, בסוגיות המקומיות של הקהילה אותה הם מעוניינים לייצג. את בחירת ראש/ת המפלגה, לעתים בפועל בחירה של ראש/ת הממשלה, יש להשאיר בידיהם של חברי הפרלמנט. הם בסופו של דבר אלו שאמורים לתפקד תחת ההנהגה החדשה, וייקחו בחשבון את החישובים של האלקטורט כולו ולא של קומץ משלמי דמי חבר.
חשוב לדעת שהמפלגות מודעות לצורך לתת סיי מוגבר לחברי הפרלמנט. עד 1997 (כולל), רק חברי הפרלמנט בחרו את ראש/ת המפלגה השמרנית. וגם לאחר מכן, כדי להעפיל לשלב בו המתפקדים מצביעים, יש לעבור שורת ניפויים שעורכים חברי הפרלמנט. הליברל-דמוקרטים אפשרו למתפקדים להצביע החל מהקמתה ב-1988, אבל כדי להתמודד יש צורך בתמיכה מנתח מסוים של חברי פרלמנט. מפלגת הלייבור נתנה זכות הצבעה למתפקדים כבר ב-1983, אבל התוצאות השתקללו עם הצבעת חברי האיגודים והצבעת חברי הפרלמנט. עם הזמן משקלם של המתפקדים גדל, אבל גם שם יש צורך קודם כל בתמיכה של נתח מסוים של חברי הפרלמנט. הבעיה, היא טוענים המתנגדים, שהשארת הבחירה הסופית בידי המתפקדים מחריבה את כל המנגנונים הפרלמנטריים של הבחירות הפנימיות הללו.
אז זה טוב או רע?
לא באמת חשבתם שאני הולך לתת לכם תשובה. בבריטניה אכן השיטה של בחירות פנימיות לראשות המפלגה יוצרת בעיות. בישראל, בגלל מבנה שלטוני אחר, הרבה מהבעיות האלו לא רלוונטיות. אבל, יכול להיות שכן שווה לחשוב לכמה רגעים אם ההלל ל”מפלגות דמוקרטיות” הוא כל-כך מוצדק. כמובן, אין בכך כדי להצדיק מפלגות שהמוסד היחידי בהן הוא ראש המפלגה.