ראש המפלגה הליברל-דמוקרטית החדש הוא אד דייווי, מי שהפסיד את התואר בשנה שעברה וקיבל את התואר באופן זמני לאחר שג’ו סווינסון הפסידה את מקומה בפרלמנט. דייווי מקבל מפלגה בלי רוח במפרשים ובלי הרבה תמיכה. המשימה שלו היא להחזיר אותה להיות רלוונטית לציבור. ועם העבר של המפלגה באופן כללי ושלו באופן אישי בכל מה שנוגע לממשלת הקואליציה של 2010-15, אפשר להגיד בוודאות שהמשימה תהיה לא פשוטה | צילום: המפלגה הליברל-דמוקרטית
היום (ה’) בצהריים הכריזה המפלגה הליברל-דמוקרטית על המנצח במרוץ לראשות המפלגה: אד דייווי. אחרי ששנה שעברה הפסיד את התואר לג’ו סווינסון, ואחרי שמצא את עצמו מחליף אותו כראש המפלגה בפועל לאחר שזו הפסידה את מושבה בפרלמנט, דייווי הגיע למעמדו כראש המפלגה הקבוע. זאת, לאחר שגבר עם רוב משמעותי ביותר על המתחרה לילה מוראן. אבל האם באמת יש כאן ניצחון סוחף?
ניצחון לא מלהיב
לא בטוח שזה הניצחון בו אד דייווי חשק. למרות שנשיא המפלגה אמר שהופץ מספר שיא של טופסי הצבעה לחברי המפלגה, התלהבות לא הייתה שם. במרוץ של 2019 אחוז ההצבעה עמד על 72.1%, או 76,429 מצביעים, אם תעדיפו. מתוכם, 28,021 קולות. הפעם, דייווי הצליח להשיג 42,756 קולות (63.5%), אבל מספר המצביעים ירד ל-67,320, ואחוז ההצבעה ל-57.1%. ירידה של 15 נקודות אחוז. כלומר, אחוז ההצבעה חזר לימים של אחרי המכה הקשה שקיבלה המפלגה ב-2015, שהביאו עמם מורת רוח למפלגה ממנה התקשתה להתאושש. ההתלהבות של 2019, שהחזירה את אחוז ההצבעה במרוץ לראשות המפלגה לאחוזים שלא נראו מאז 2006, הייתה תוצאה של הצלחות שהמפלגה השיגה בעיקר בזכות כשלי הברקזיט של השמרנים והלייבור. כמו כן, כפי שהעלה חבר הפרלמנט לשעבר מייק גייפס, יותר אנשים בחרו שלא להצביע מאשר הצביעו לדייווי. או במילים אחרות, התלהבות לא הייתה כאן, ולמרות הרוב המשמעותי קשה לדבר על ניצחון סוחף.
וזה מגיע אחרי מרוץ שכלל המון אירועים מפלגתיים אונליין. המפלגה ניצלה את העובדה שכל האירועים הפכו לווירטואליים כדי ליצור אינפלציה של דיבייטים על כל נושא וכל אזור גאוגרפי שניתן. הדבר הביא למספר אירועים שלא הולם את המפלגה הקטנה. לא ספרתי, אבל אני דיי בטוח שהם קיימו יותר אירועי בחירות מאשר המפלגה השמרנית בשנה שעברה, כששם המנצח לא רק קיבל את ראשות המפלגה אלא גם את ראשות הממשלה. אבל נראה שחברי המפלגה, בניגוד להנהגה, מכירים בכך שמדובר במפלגה קטנה עם כל הכבוד לכך שיש לה שורשים של מפלגת שלטון.
למרות העבר
מה שתרם לניצחון של אד דייווי אלו שני דברים עיקריים. ראשית, הוא כבר היה ראש המפלגה בפועל. זה לא סוד שכאשר אדם מתמודד על להמשיך בתפקיד בו הוא מכהן, הוא נהנה מיתרון. דייווי לא תפקד בצורה יוצאת דופן, אבל הוא גם לא היה רע במיוחד. בסך הכל הוא כן הראה נוכחות בפרלמנט וגם במרחב הווירטואלי, התעקש על דאגה לעצמאים בימי הקורונה וגם העלה דרישה לוועדת חקירה של כשלי הממשלה. בוריס ג’ונסון הבטיח שתקום אחת, גם אם לא נקב בתאריך. לא מן הנמנע שרבים מחברי המפלגה החליטו שאין סיבה מיוחדת להחליף את דייווי, ושייתכן שעדיף לתת לו להמשיך לעבוד ולבנות משהו לטווח ארוך מאשר לעשות חילוף שלישי של ראש מפלגה בתוך 13 חודשים.
הדבר השני הוא שיריבתו של דייווי, לילה מוראן, הייתה חסרת ניסיון בצורה יוצאת דופן. אמנם גם המרוץ לראשות מפלגת הלייבור היה מורכב מאנשים עם ניסיון פרלמנטרי מועט יחסית, אבל שתי שנות היתרון שיש לקיר סטארמר על מוראן הביאו איתן הרבה מאוד דברים לעסוק בהם שהביאו גם ניסיון. שלוש שנים בפרלמנט בשביל ראשות מפלגה זה זמן מאוד קצר, לעומת דייווי שיש לו 21 שנות ניסיון מצטברות. לכן, כפי שעוד מעט אראה, הניסיון שלו כיום נחשב לניסיון רע בחלקו הגדול, הוא עדיין יכול להוות יתרון על טירונית כמו מוראן.
ירושה
כשג’ו סווינסון ניצחה במרוץ לראשות המפלגה לפני שנה, היא קיבלה מפלגה בעלייה. הכישלון של ת’רזה מיי להעביר בפרלמנט את הסכם היציאה מהאיחוד האירופי עליו עמלה, הביא לתחושה שניתן לעצור את הברקזיט. ג’רמי קורבין התקשה לבחור בין הרימיינרים והברקזיטריפ במפלגתו וניסה ללכת בין הטיפות. כך, המפלגה הליברל-דמוקרטית הייתה המפלגה הכלל-בריטית המשמעותית היחידה שדיברה בקול ברור נגד הברקזיט. המפלגה הצליחה יפה בבחירות המקומיות והאירופיות, והיו סקרים שהראו שיש לה סיכוי להעמיד ראש ממשלה לראשונה זה כמאה שנה. אבל אז בוריס ג’ונסון הביא הסכם יציאה משופר שהיה מקובל על חברי מפלגתו, וקורבין עמד מאחורי משאל עם נוסף על כל הסכם אליו יגיעו, עם אפשרות להישאר באיחוד. שתי המפלגות חזרו לעלות בסקרים וחזרו לגודלן הטבעי. אבל את סווינסון זה לא עצר מלהציג את עצמה כמועמדת לראשות הממשלה – מה שלפי דו”ח פנימי של המפלגה נתפש כמנותק מהמציאות. ואז בבחירות 2019 לא רק שהמפלגה לא עלתה, סווינסון עצמה הפסידה את המושב שלה ל-SNP.
וכעת אד דייווי מקבל מפלגה על הקרשים. מצבה של המפלגה אמנם השתפר מבחינת הקול הפופולרי, אבל מבחינת מספר חברי פרלמנט היא לא מצליחה להתרומם מאז 2015. אין מוראל של ממש במפלגה, והניפוח המלאכותי שלה במהלך 2019 באמצעות עריקים מהלייבור והשמרנים לא הוכיח את עצמו בבחירות הכלליות. בהנהגת המפלגה חולמים על להחזיר את המפלגה לימים בהם היא הייתה המפלגה השלישית בגודלה, ואולי גם זו שבסופו של דבר מהווה לשון מאזניים. אבל ציבור המצביעים שלה עדיין לא סלח לה על הפעם הקודמת בה שימשה לשון מאזניים. עם כל זה, איכשהו דייווי יצטרך לשכנע את המצביעים ששווה להצביע לליברל-דמוקרטים.
תיק אישי
בנוסף לירושה הלא מוצלחת שהותירה אחריה ג’ו סווינסון, אד דייווי מגיע גם עם מטען פוליטי משלו. הסיבה העיקרית שהליברל-דמוקרטים התרסקו ב-2015 היא ההצטרפות לממשלת הצנע של דייוויד קמרון ב-2010. ואני לא מדבר על תמיכה מבחוץ נוסח ה-DUP בת’רזה מיי אחרי בחירות 2017 או המפלגה הליברלית בג’יימס קלהאן ב-1977-78. אני מדבר על קואליציה נוסח ישראל, עם הסכמים קואליציוניים, קווי יסוד, שרים ליברל-דמוקרטים ושאר הכיף שאנחנו אוהבים כאן בתנאי שזה לא מגיע בשלשות. בגלל שהליברל-דמוקרטים מזוהים עם המרכז-שמאל, השת”פ הזה הביא לירידה של 15 נקודות אחוז בתמיכה במפלגה, כשככל הנראה רוב המצביעים הלכו למפלגות קטנות יותר (בהתחשב בעלייה המתונות בהרבה בלייבור, השמרנים וה-SNP). מאז, הציבור שחש נפגע ממדיניות הצנע לא סלח למפלגה.
אחד מאותם שרים ליברל-דמוקרטים היה אחד בשם סר אד דייווי. הוא כיהן בתחילת כשר זוטר ליחסי עבודה, ולאחר מכן קודם לעמוד בראש משרד האנרגיה ושינוי האקלים. או במילים אחרות, דייווי הוא לא סתם משת”פ של מדיניות הצנע, הוא בסופו של דבר היה חלק ממנה. אמנם הוא הביע חרטה על חלק מהדברים שסייע לקדם, אבל ההסבר שלו לפיו לולא הליברל-דמוקרטים הצנע היה קשה יותר לא משכנע אף אחד. היתרון העיקרי של לילה מוראן על פניו היה שהיא הגיעה אחרי ההתרסקות של 2015, ויכולה להציג עבר נקי ושינוי כיוון. דייווי, בסופו של דבר, הוא בעיקר עוד מאותו הדבר.
המשימה
דייווי, יש להגיד, מודע לבעיות של המפלגה שלו. הנה מה שאמר בנאום הניצחון שלו: “זו אהבתי למפלגה שגורמת לי להכיר בכך שהמפלגה חייבת להשתנות. אנחנו צריכים להתעורר ולהכיר במציאות.* ברמה הלאומית, המפלגה שלנו איבדה קשר עם יותר מדי מצביעים. כן, אנחנו עוצמתיים ברמה המקומית, הקמפיינרים שלנו מקשיבים לאנשים המקומיים, עובדים קשה עבור הקהילות ומביאים תוצאות. אבל ברמה הלאומית, אנחנו חייבים להתמודד עם העובדות בדמות שלוש תוצאות מאכזבות בבחירות הכלליות. האמת היא שמצביעים לא מאמינים שהליברל-דמוקרטים רוצים לעזור לאנשים מהשורה להסתדר בחיים. מצביעים לא מאמינים שאנחנו חולקים את הערכים שלהם. מצביעים לא מאמינים שאנחנו באותו צד של אנשים כמותם. ברמה הלאומית, מצביעים שולחים לנו מסר, אבל לא הקשבנו. זה הזמן עבורנו להתחיל להקשיב. כראש המפלגה אני אומר לכם: קיבלתי את המסר. אני מקשיב עכשיו”.
אד דייווי מגדיר את המשימה שעומדת בפניו כהחזרת הרלוונטיות למפלגה הליברל-דמוקרטית ברמה הלאומית. הוא מבטיח לחרוש את הארץ, לפגוש אנשים ולהבין את סדר העדיפויות שלהם, כדי שהמפלגה תוכל להתאים את עצמה. הוא מעוניין להפוך את המפלגה ממפלגת נישה למפלגה של כולם. והוא הרבה יותר צנוע מסווינסון ומזהיר מראש שזה יהיה מסע ארוך וקשה. כמובן, להקשיב לא יעזור לו. הוא כנראה יצטרך לפגוש אנשים שמרגישים שהממשלה בה הוא היה שר פגעה בהם, והם יאשימו אותו. והוא יצטרך לשכנע אותם שזה לא יקרה שוב, לא במשמרת שלו. האם הוא יצליח? לא בטוח. דייווי הוא לא שיא הכריזמה, ולמרות שלא פעם אני משוכנע שהוא מדבר מעומק לבו, הוא לא סוחף.
ועוד טיפה על הראש החדש
באופן כללי כבר פירטתי על העמדות של דייווי כאן, אבל הנה בקצרה: סר אד דייווי נכנס לפרלמנט ב-1997, ולמעט שנתיים בין 2015 ל-2017 בהן הפסיד את מקומות בפרלמנט, כיהן ברצף. עמדותיו הן בגדול ליברליזם כלכלי, אבל מאז שהליברל-דמוקרטים נזרקו לאופוזיציה ועוד יותר עם פרוץ הקורונה הוא דוגל הרבה יותר במעורבות ממשלתית. עוד כשהתמודד מול ג’ו סווינסון על התפקיד לפני שנה, הוא תמך בהגדלת החוב הציבורי לתקופה מוגבלת כדי להשקיע בשירותים הציבוריים. אחרי פרוץ הקורונה, נהיה לאחד הקולות הבולטים בפרלמנט בעד תמיכה בעצמאים ובהתערבות של המדינה כדי להימנע מקריסה. עם זאת, הוא עדיין מאמין בשוק החופשי. עוד על סדר העדיפויות שלו נמצאים איכות הסביבה, עם האמירה שלו על “להפוך את הקפיטליזם לירוק”, וגם זכויות אדם.
האם הוא האיש להוציא את המפלגה הליברל-דמוקרטית מהבוץ? נחכה ונראה. פשוט זה לא יהיה.
*אני מתנצל מראש על התרגום הלא מוצלח ל-wake up and smell the coffee, אבל לתרגם אותו מילולית הרגיש לא נכון.