חברים, הפרלמנט חוזר! בערך. בוריס ג’ונסון ומנהיג בית הנבחרים ג’ייקוב ריס-מוג סירבו להאריך את התקנות שאפשרו את קיומו של פרלמנט היברידי, ששילב דיון במליאה עם דיון וירטואלי. הדבר מביא לפגיעה בתפקוד הפרלמנטרי, עם תורי הצבעה שאורכם יותר מקילומטר ולוקח כ-45 דקות לסיים הצבעה. ג’ונסון וריס-מוג טוענים שזה כדי להוות דוגמה אישית וכי הפרלמנט עובד הכי טוב כשהחברים בו נוכחים. זה לא ממש מוכיח את עצמו. טענות אחרות הן שג’ונסון רצה קצת קריאות עידוד מהיציעים בזמן שהוא מתעמת עם ראש האופוזיציה קיר סטארמר, או שהוא פשוט מעוניין להחליש את הפרלמנט. זה הביא את הממשלה לנסות למצוא פתרונות ולא למראית עין, תוך כדי שהיא מפילה חלק מהאחריות על יו”ר בית הנבחרים. בינתיים, השר אלוק שרמה נכנס לבידוד לאחר שחש ברע תוך כדי שהוא נואם בפרלמנט | צילום: ג’סיקה טיילור, הפרלמנט הבריטי
בוריס ג’ונסון כנראה ייזכר כראש הממשלה הראשון שגרר ביקורת גם על כך שהשעה את הפרלמנט בקיץ 2019, וגם על כך שכביכול החזיר אותו שלשום (ג’). מה שהשתנה בין אוגוסט 2019 ליוני 2020 זה איזה עניין קטן כזה שנקרא COVID-19. אסביר: עם הכניסה המאוחרת לסגר, הפרלמנט הבריטי החל לעבוד במתכונת מצומצמת, והועברו תקנות מיוחדות שאפשרו לפרלמנט לתקשר ולהצביע מרחוק באופן אלקטרוני. זה לא נעשה בלי שמנהיג בית הנבחרים ג’ייקוב ריס-מוג, שידוע באהבתו למסורות ישנות, חטף כאב לב קטן עקב ההשעיה של כללי ההצבעה המסורתיים בבית הנבחרים, אבל זה קרה.
אבל הממשלה החליטה לא להאריך את תוקף התקנות, ולהודיע לחברי הפרלמנט שהם יידרשו להגיע באופן פיזי מעתה והלאה. אבל, כללי הריחוק החברתי עדיין צריכים להישמר. כלומר, עד חמישים נוכחים במליאה בכל רגע נתון, וברגע ההצבעה חברי הפרלמנט צריכים לשמור מרחק של שני מטר זה מזה. אם כל חברי הפרלמנט מגיעים, או אפילו חלק נכבד מהם, פירוש הדבר הוא תור באורך של יותר מקילומטר. מעבר לכך, חברי פרלמנט רבים פשוט לא יכולים להגיע לווסטמינסטר: זה רחוק ויש סגר, או שהם פשוט בקבוצת סיכון. להזכירכם, הגיל הממוצע של חברי הפרלמנט הוא 51 ויש 126 חברים מעל גיל 60. וזה עוד לפני שהוספנו את חברי הפרלמנט שיש להם מחלות רקע (שלא נראה לי שמישהו ספר). או במילים אחרות, הניסיון להחזיר את חברי הפרלמנט להתכנס באופן פיזי, מביא לפגיעה בפרלמנט.
למה להחזיר את הפרלמנט?
עלו לעניין מספר סיבות. נעבור עליהן אחת-אחת.
דוגמה אישית
הסיבה בתחילת הדרך, כפי שהעלה אותה ג’ייקוב ריס-מוג, היא שחברי הפרלמנט ישמשו דוגמה לציבור. עכשיו, זה נשמע דיי אידיוטי: בימים בהם הציבור נדרש לצאת לעבודה רק אם הוא לא יכול לעבוד מהבית, נשמע שדוגמה אישית תהיה דווקא פרלמנט היברידי (כלומר, שילוב של פרלמנט פיזי ופרלמנט וירטואלי). ואז אתמול (ד’) התקיים סשן שאלות לראש הממשלה, במהלכו קיר סטארמר שאל את בוריס ג’ונסון על ביטול הפרלמנט ההיברידי. ג’ונסון לא ממש אמר “דוגמה אישית”, אבל כן אמר שכמו שהציבור עומד זמן רב בתורים לסופרמרקט, כך גם חברי הפרלמנט יכולים לסבול קצת אי-נוחות. שזה סוג-של דוגמה אישית. עכשיו, לדעתי האישית זה נשמע כבר ממש אידיוטי, כי בעיקר חשוב שהפרלמנט יתפקד ושכולם יזכו לייצוג הולם. אבל, אפשר גם להבין למה מישהו חושב שזה חיובי שחברי הפרלמנט יראו איך הם עומדים בתור בסבלנות כמו כולם.
מחיאות כפיים
הסיבה האמיתית כביכול, בה לא בוריס ג’ונסון ולא ג’ייקוב ריס-מוג יודו, היא שהממשלה רוצה לאפשר לחברי הפרלמנט השמרנים לחזור ולהריע לג’ונסון בזמן נאומיו. בניגוד לכנסת, בה חברי כנסת נואמים ושאר חברי הכנסת צועקים לעברם עד שליו”ר הכנסת נמאס והם מוצאים החוצה, בפרלמנט אסור לדבר בזמן שמישהו אחר נואם. מאט הנקוק אפילו חטף נזיפה על כך מלינדזי הויל כשהראשון ניסה לדבר בזמן דבריו של קיר סטארמר. במקום צעקות, ישנן קריאות: קריאות עידוד כשמדובר במישהו מהמפלגה שלך שנואם, וקריאות כעס כאשר מישהו מהמפלגה היריבה אומר משהו מקומם. בוריס ג’ונסון מתפקד טוב מאוד כשיש קהל מאחוריו, כי האיש פרפורמר. אבל שני הסשנים של שאלות לראש הממשלה שהיו לו מול קיר סטארמר מאז שהאחרון נכנס לתפקידו, היו עם קהל מצומצם עקב הפרלמנט הווירטואלי. ובשתי ההזדמנויות האלו סטארמר הצליח, בשקט וברוגע, לקרוע את ג’ונסון. פעם אחת אף הצליח לגרום לו לבצע פניית פרסה מפוארת.
לכן, לפי הדלפות מהמפלגה השמרנית, מעוניינים להחזיר לג’ונסון את הקהל. אם יהיה מאחוריו קהל שיריע לו כשהוא נותן תשובה מוחצת (קרי, אומר משהו פומפוזי ולא עונה בכלל על מה שנשאל), אז הוא יצליח לתת הופעה טובה יותר. ובכן, אתמול הייתה לו הזדמנות לנסות את זה. ניתן להגיד שאכן ג’ונסון היה יותר פומפוזי, יותר פוליטי, ושהוא קיבל קצת יותר קריאות עידוד מהקהל (אם כי לא ממש רמות, שכן עדיין יש מגבלת מקום על הספסלים). ג’ונסון האשים את סטארמר שהוא תוקף את הממשלה במקום לשתף עמה פעולה. סטארמר, מצדו, נאלץ להזכיר שלא כל פיקוח על הממשלה הוא מתקפה עליה. פוליטיקה מפלגתית במיטבה. אבל, כפי שקוראי הבלוג הזה יודעים, הפוליטיקה המפלגתית נמצאת בתהליך כניסה לשגרת קורונה כבר זמן מה. לכן, לא ניתן לדעת אם ג’ונסון הרשה לעצמו להתנהג כפי שהתנהג רק בגלל שהפעם הייתה לו נבחרת מעודדות.
שיעשו את העבודה שלהם
שלשום (ג’) חברי הפרלמנט חזרו לארמון וסטמינסטר כדי לדון על ההסדרים החדשים לפיהם הכל יתנהל. ג’ייקוב ריס-מוג סיפק סיבה חדשה לעניין: “הבית הזה משחק תפקיד רב ערך בפיקוח על הממשלה ודיון בחקיקה, תפקיד שניתן למלא כשורה רק כאשר החברים [בפרלמנט] נמצאים כאן באופן אישי”. גם ג’ונסון הצטרף יום לאחר מכן, בשאלות לראש הממשלה, לאותו טיעון בדיוק: “אני לא חושב שזה בלתי סביר לבקש מהפרלמנטרים לחזור למקום הזה ולעשות את העבודה שלהם”.
עכשיו, זה באמת לא בלתי סביר לטעון שהעבודה הפרלמנטרית יכולה להיעשות כיאות רק באופן פיזי. אבל, מצד שני, הדבר יוצר בעיות אחרות וגרועות יותר, כמו זה שחלק מחברי הפרלמנט לא יכולים להגיע, או שהם צריכים לסכן את עצמם כדי להצביע. שלא לדבר על כך שאם כל הצבעה דורשת תור באורך של קילומטר ולוקחת כ-45 דקות (במקום רבע שעה עד עשרים דקות כמו בדרך כלל), יום מרובה הצבעות עשוי ממש לתקוע את המערכת. כלומר, בתנאי הריחוק החברתי פרלמנט פיזי לבדו עשוי דווקא לפגוע בעבודת הפרלמנט, ולא לשפר אותה. נכון שהפרלמנט ההיברידי לא מושלם, אבל מגפות הן לא עניין מושלם במיוחד.
פשרות
כפי שניתן לראות, אף אחת מהסיבות שהממשלה מספקת לא ממש משכנעת. זה הביא לתרעומת רצינית מצד חברי הפרלמנט מכל המפלגות על העניין הזה. זה הביא לכך שהממשלה הטילה משמעת סיעתית על חברי הפרלמנט של המפלגה השמרנית. שלא יצביעו חלילה נגד הממשלה או בעד התיקונים של האופוזיציה. סרטון שתפס יפה היה של חבר הפרלמנט השמרני סטיב בייקר, שלא פעם מרשה לעצמו לבקר את מפלגת השלטון מטעמה הוא בא, מהתור להצבעה. הוא טען שמדובר ב”פארסה מוחלטת” ושהוא “מקווה שנחזור להצבעת וירטואלית לפני שכולנו נזדקן”. בייקר, למקרה שתהיתם, הצביע בהתאם למשמעת הסיעתית. בכל מקרה, הוא לא היה לבד.
This is a farce. I should think we will be back to remote voting before we are all much older. pic.twitter.com/n4vcOKGidb
— Steve Baker MP (@SteveBakerHW) June 2, 2020
אבל, גם בממשלה הבינו שמצב בו חברי פרלמנט לא יכולים להצביע כי הגעתם תהווה סיכון לעצמם או לאחרים, הוא לא מצב שהממשלה יכולה לאפשר. לכן, ישנן פשרות. היום (ה’) הפרלמנט ידון במתן האפשרות להצביע בפרוקסי (כלומר, באמצעות חבר פרלמנט שיצביע עבורם) על רקע רפואי. גם הדבר הזה גרר ביקורת, הפעם מטעם קארן בראדלי, שעומדת בראש ועדת הפרוצדורות של הפרלמנט. בראדלי חוששת שחברי פרלמנט יצטרכו לחשוף מידע רפואי רגיש כדי לקבל את הזכות לפרוקסי. ישנן גם בעיות טכניות נוספות, שלא ניכנס אליהן כרגע.
This is absurd. pic.twitter.com/GXCszwf7yS
— Stewart McDonald MP (@StewartMcDonald) June 2, 2020
לפי התכנית, המצב הזה יימשך עד ה-7 ביולי. אז יו”ר בית הנבחרים לינדזי הויל יצטרך להביא מתודת הצבעה שתאפשר הצבעה פיזית. וזו, במחילה, פשוט זריקת אחריות. אמנם זה יפה שהממשלה נותנת ליו”ר בית הנבחרים את הסמכות להחליט איך חברי הבית בראשו הוא עומד יצביעו. אבל, אם הממשלה באמת מתייחסת לזה ברצינות, היא לא הייתה אמורה בכלל להתערב באופן בו הבית מצביע ומאפשרת להויל להחליט לכל אורך הדרך. מה שהממשלה עושה זה כופה על חברי הפרלמנט לחזור, ומפילה את האחריות להפוך את זה למעשי על מי שבכלל לא רצה בחזרה לפרלמנט פיזי בשלב הזה של הפנדמיה.
השר שחלה
ועוד סיבה למה אולי כדאי להמתין עם ביטול הפרלמנט ההיברידי הגיעה ממש אתמול. שר העסקים, האנרגיה והאסטרטגיה התעשייתית אלוק שרמה נכנס לבידוד לאחר שחש ברע בזמן נאום בפרלמנט. עכשיו, יש להבהיר שני דברים: ראשית, עדיין לא בטוח שמדובר בקורונה. שנית, גם אם כן, שרמה היה ככל הנראה מגיע לפרלמנט בכל מקרה, פשוט כי גם בפרלמנט ההיברידי, לרוב שרים מגיעים לפרלמנט כשהם מדברים בדיון. העניין הוא שכעת שרמה נפגש עם אנשים רבים הרבה יותר מאשר אם היה פרלמנט היברידי. כלומר, הוא סיכן אנשים רבים יותר (עם כל הכבוד למרחק החברתי, הוא מקטין את הסיכון, לא מבטל אותו). הדבר גם הביא לחיטוי יסודי של ה-despatch box, אותה תיבה עליה נואמים חברי הממשלה וממשלת הצללים.
אז למה הממשלה עושה את זה?
רבים מקבלים את התחושה שממשלת ג’ונסון, בין אם בעצמו ובין אם באמצעות שלוחו ג’ייקוב ריס-מוג, מנסים להחליש את הפרלמנט. זה למה ג’ונסון השעה את הפרלמנט לחמישה שבועות בקיץ שעבר, וזה למה עכשיו ההתעקשות הזו על פרלמנט פיזי. לפי מי שסבורים כך, ג’ונסון, ריס-מוג ואחרים (דומיניק קאמינגס, נניח) מדברים גבוהה גבוהה על הצורך שהפרלמנט יפקח על הממשלה, אבל לא באמת מעוניינת שהוא יעשה כך. לכן, הממשלה מקשה על חברי פרלמנט להצביע או אפילו להשתתף בדיון. כמובן, הגישה הזו לא ממש מסבירה למה מלכתחילה הממשלה קידמה את הפרלמנט ההיברידי בתחילת הדרך.
אפשרות אחרת היא שג’ונסון וריס-מוג באמת מאמינים בטיעונים שהם מעלים, כפי שהוצגו קודם. זה אפשרי. אבל, זה אומר שהם מאמינים באמת ובתמים בטיעונים שלא מחזיקים מים ושכמעט אף אחד לא מסכים איתם לגביהם (אחרת לא היו צריכים משמעת סיעתית). מאחר שהשניים האלו הם לא טיפשים כלל (למרות תדמית הטמבל שג’ונסון מאמץ לעצמו), קשה לי להאמין בכך.
אבל איך שלא יהיה, הפרלמנט בפועל באמת נחלש. מגבלת המקום בתוך המליאה מקשה על חברי הפרלמנט להשתתף בדיון. על אחרים ההגבלות מקשות מראש להגיע לארמון וסטמינסטר. ובנוסף לכל, העבודה צפויה להיות משותקת עקב הליך ההצבעה הארוך. זה אומר פגיעה בייצוג של מחוזות הבחירה השונים, פגיעה בעבודת הפרלמנט ופגיעה בדיונים. נכון שגם בכנסת הכל מתנהל במשכן, אבל קודם כל לא בטוח שזה אידיאלי, ודבר שני היא הרבה יותר קטנה כך שהפגיעה קטנה יותר.
גם אם הממשלה לא מתכוונת במזיד להחליש את הפרלמנט, זה מה שקורה בפועל. ויש לציין שגם ככה לממשלה יש שליטה רבה בפרלמנט (למשל, היא זו שקובעת את סדר היום הפרלמנטרי). כעת, המאזן משתנה עוד יותר לטובתה. עכשיו מה שיהיה מעניין לבדוק זה כיצד לינדזי הויל יגיב לעניין: האם הוא יאפשר לממשלה לפגוע בעבודת הפרלמנט, או שהוא יילחם על מעמדו של הבית בראשו הוא עומד? נחכה ונראה.
ומשהו חביב לסיום
ה-SNP לעגו לתורים הארוכים להצבעות עם התמונה הזו. למי מכם שלא מזהים את הרפרנס ההיסטורי, אז בקצרה: ב-1978 המפלגה השמרנית בראשות מרגרט ת’אצ’ר, אז באופוזיציה, הוציאה את הכרזה “Labour Isn’t Working” (בתרגום מילולי: העבודה לא עובדת). בתמונה נראה שובל של אנשים שעומדים בתור ללשכת האבטלה. זאת, על רקע המשבר הכלכלי של שנות השבעים. בבחירות 1979 השמרנים השתמשו בסלוגן “Labour Still Isn’t Working”. אין פואנטה, רק אנקדוטה.
https://twitter.com/theSNP/status/1268212561746571280