קורונה, השערוריות של פריטי פאטל, המרוץ לראשות מפלגת הלייבור, וכמובן – ברקזיט. הרבה התפתחויות בנושאים מוכרים קרו השבוע, וכדאי לתת עליהן את הדעת במרוכז. הקורונה ממשיכה להתפשט, ונראה שהפוליטיקאים מוכנים לעבוד יחד בגללה. פאטל מקבלת גיבוי מוחלט מהממשלה. ליסה ננדי מפשילה את השרוולים נגד יריביה בלייבור. והסכמי הסחר העתידיים של בריטניה עוד רחוקים מאיתנו | בתמונה: בוריס ג’ונסון פוגש מדענים שחוקרים את הקורונה (צילום: דאונינג 10)
קורונה, מרוץ לראשות מפלגת הלייבור, בריונות (לכאורה) של שרת הפנים ועוד. בהרבה תחומים שמעסיקים את הציבור הבריטי חלו השבוע התפתחויות. אז במקום להקדיש לדברים האלו פוסטים נפרדים, הנה פוסט שמסכם בקצרה את ההתפתחויות האחרונות בכל אחד מהדברים, שיהיה מה לקרוא בסופ”ש.
עניין רפואי
במישור הפרקטי
כבר התחלתי לעסוק כאן באופן בו מתמודדת ממשלת בריטניה עם הקורונה. ובכן, מאז קרו מספר דברים. ביום שלישי (3.3) ראש הממשלה בוריס ג’ונסון עמד לצד בכירים במערכת הבריאות והציג בפני האומה את תכנית הפעולה הממשלתית להתמודד עם המחלה. לפי התכנית, יש ארבע פאזות להתמודדות של ממשלת בריטניה עם התפשטות המחלה. הראשונה, בה בריטניה נמצאה עת הוכרזה התכנית, הייתה פאזת ההכלה. בפאזה זו ישנם מקרים בודדים של חולים בבריטניה, ומנסים למנוע מהמחלה לתפוס במדינה. הפאזה השנייה, אליה בריטניה עברה אתמול (ה’)*, היא פאזת העיכוב. בה, המחלה כבר תפסה, ומנסים לדחות ככל האפשר את ההתפרצות הגדולה לזמנים בהם ה-NHS יהיה פחות עמוס (כלומר, לקיץ). הפאזה השלישית היא מחקר, שמתקיימת במקביל לפאזות האחרות. אתם יכולים לנחש מה עושים בה. הפאזה הרביעית היא הקלה. בשלב זה כבר מנסים להקל על המערכות הציבוריות, כמו הפניית משאבים בעיקר למקרי חירום וכדומה, כאשר המחלה למעשה כבר התפרצה.
במקביל, הממשלה עושה דברים נוספים. למשל, היא הכריזה שמי שנאלצו להכניס את עצמם לבידוד יקבלו תשלום על ימי מחלה כבר מהיום הראשון, במקום מהרביעי כפי שקובע החוק כיום. האופוזיציה טענה שלמרות שזה צעד מבורך הוא חלקי, והעלתה את השאלה לגבי אנשים שיש להם חוזי עבודה קצת יותר גמישים משל השכירים מן השורה. ג’ונסון הבטיח שהממשלה תעשה מאמצים כדי שאיש לא ייפגע מבחינת משכורתו.
בינתיים, הממשלה צריכה גם להרגיע. הציבור מתחיל להיכנס לפאניקה, והמדפים בסופרמרקטים מתרוקנים. מן הסתם, כשאנשים רואים שאחרים קונים בסיטונאות, הם פועלים באופן דומה כדי לא להישאר עם מקררים ריקים, ובכך נוצר מעגל שמזין את עצמו. לכן, הממשלה מבטיחה לדאוג לאספקה כך שאף אחד לא ימצא את עצמו רעב. נראה אם הציבור הבריטי יאמין לממשלה.
ובשדה הפוליטי
איך יודעים שהקורונה הביאה את בריטניה למצב חירום אמיתי? פשוט, הפוליטיקאים רבים (קצת) פחות. סשן שאלות לראש הממשלה הוא דיון שמוקדש, במיוחד בחלק הראשון בו מדברים ראש/ת האופוזיציה וראש/ת המפלגה השנייה בגודלה באופוזיציה, בעיקר למהלומות הדדיות והרבה פחות לדיון בוגר. אבל הסשן של השבוע הראה שינוי במגמה. ג’רמי קורבין ניצל שלוש מתוך שש השאלות שלו כדי לדבר על הקורונה. במהלכן, למעט הכינוי לג’ונסון “ראש הממשלה במשרה חלקית”, הוא נמנע מעקיצות. ג’ונסון, מצדו לא סיפר כמה נוראה מפלגת הלייבור. בשלוש השאלות האחרות הנושא השתנה ועמו גם הטון, אבל נגיע לזה בהמשך. איאן בלאקפורד, שלרוב דורש עצמאות לסקוטלנד, החליט להקדיש את שתי השאלות שלו לקורונה. בלאקפורד וג’ונסון החליפו ברכות הדדיות על שיתוף הפעולה המוצלח בין ממשלת בריטניה לממשלת סקוטלנד. אמנם קורבין ובלאקפורד ביקרו את ג’ונסון כשנראה היה שתשובתו לא ברורה מספיק, אבל גם זה נעשה בנימוס.
בינתיים, מי שנכנס יותר ויותר לאור הזרקורים הוא שר הבריאות מאט הנקוק. הנקוק צריך להופיע כעת לא מעט מול התקשורת. הופעה שלו שזכתה להדהוד רב הייתה ב-BBC, שם ענה על שאלה לגבי המוכנות להתמודדות עם הנגיף, תוך התייחסות למקרה המוות הראשון בבריטניה מהמחלה. בעיניי חלק מהאנשים הוא הראה מנהיגות, ובעיניי חלקם הוא בעיקר דיבר המון בלי להגיד שום דבר. הוא גם הופיע בתכנית של רדיו 4 של ה-BBC, אותה הממשלה עד כה החרימה במכוון. הופעתו שם עשתה רושם גם על מתנגדיו, באמצעות הטון המרגיע שלו, וגרמה להם לתהות אם החרם באמת היה נחוץ. אם הנקוק ימשיך כך, בהנחה שיהיה אפשר לייצב את התפשטות הקורונה בבריטניה, הוא לחלוטין עשוי למצב את עצמו כיורש טבעי לג’ונסון בהמשך.
“It is a serious problem for the country and all of us need to play our part.”
Health Secretary @MattHancock says he feels “responsibility deeply” for the government giving the right response to coronavirus #bbcqt pic.twitter.com/TF5hioBheE
— BBC Question Time (@bbcquestiontime) March 5, 2020
בכל מקרה, היה עדיף שהיה שותק לגבי הכוונה לעבוד עם סופרמרקטים כדי להבטיח אספקת מזון למבודדים שלא יכולים לגשת לסופרמרקט. למה? כי ראשי רשתות המזון טענו שמעולם לא דיברו איתם על זה. יריב פוליטי טוב עשוי להשתמש בזה כדי להוציא מהנקוק את תדמית הטמבל שרבים מייחסים לו גם כך.
בריונות במשרד
זוכרים שבסשן שאלות לראש הממשלה, קורבין החליט לשמור שלוש שאלות לנושא שאינו הקורונה? אז את שלוש האחרות הוא הקדיש לשערוריות שנקשרו בשמה של שרת הפנים פריטי פאטל. אם אתם לא זוכרים, אז המזכיר הקבוע במשרד הפנים פיליפ רוטנם הודיע על התפטרותו בשל התנכלויות להן טען מצד השרה פאטל. פאטל גם מואשמת בהתנהגות בריונית כלפי עובדיה במשרדים קודמים בהם כיהנה כשרה. בשאלות הללו הדברים חזרו לדפוס הרגיל של שאלות לראש הממשלה: קורבין דרש חקירה עצמאית של ההאשמות נגד פאטל. ג’ונסון מצדו רק דיבר על הרקורד המזהיר שלה והאשים שתחת הנהגתו של קורבין מקרי הבריונות בלייבור עלו במספרם.
אבל לא רק ג’ונסון מגבה את פאטל. כמאה איש שמעידים על עצמם כמי שעבדו עמה או תחתיה חתמו על מכתב פומבי בו הם טוענים שפאטל אינה נוהגת בבריונות. הם העידו שהדבר נכון גם כשהייתה נתונה תחת לחץ רב. הם גם יצאו נגד פרקטיקה של משפט פומבי, כפי שהם כינו אותו. בקיצור, השרה לא לבדה.
בקיצור, מבחינת המשחק הפוליטי נשאלת השאלה כמה זמן האופוזיציה תוכל להשאיר את זה באוויר כדי ללחוץ על ג’ונסון. אם היא תצליח להשאיר את זה בכותרות ולא לתת לזה לרדת מסדר היום (בכפוף לקורונה), זה עלול להיהפך לסקנדל של ממש, מהסוג שרודף את קורבין בסוגיית האנטישמיות בלייבור. זה עשוי ללחוץ את ג’ונסון אל הקיר מספיק כדי שיהיה חייב לעשות מעשה. אבל, האופוזיציה לא הייתה מסוגלת להתגבש אפילו סביב שאלת הברקזיט כדי להציב אלטרנטיבה לג’ונסון, אז קשה להאמין ברצינות שזה יקרה.
ממשיכים לרוץ
אתם זוכרים שיש מרוץ לראשות מפלגת הלייבור, נכון? נשאר קצת פחות מחודש לסגירת הקלפיות, וב-4 באפריל נדע כולנו סוף-סוף מי יחליף או תחליף את ג’רמי קורבין. אז כמה עדכונים מהזירה:
בלי קידומים
אנחנו בסבבי ההמלצות. בשבוע שעבר ראשי הממשלה לשעבר טוני בלייר וגורדון בראון הודיעו על תמיכתם באיאן מורי לתפקיד סגן ראש המפלגה. לא מפתיע, שכן מורי הכי אנטי-קורבין שאפשר למצוא במרוץ הזה, לסגנות או לראשות. באותו יום, שר האוצר בממשלת הצללים ג’ון מקדונל קרא לחברי המפלגה להצביע לרבקה לונג-ביילי, גם לא מפתיע. ג’רמי קורבין עצמו לכאורה לא מקדם אף מועמד/ת, אבל כן הגיע לכנס של לונג-ביילי. עוד קידום מהשבוע שעבר הוא של סאדיק קאן עבור קיר סטארמר. השבוע גורדון בראון החליט שלא מספיק לו לקדם סגן, והודיע על תמיכתו בקיר סטארמר לראשות המפלגה. כמובן, כל המקדמים מדגישים שכל שאר המועמדים גם הם מצוינים ונפלאים, פשוט המועמד/ת הספציפי/ת שהם מקדמים קצת יותר.
בכל מקרה, כדאי שישאלו את עצמם אם לא כדאי שיסתמו קצת. בלייר ובראון לא מאוד פופולריים בקרב חוגים רחבים של המפלגה, בעיקר בגלל מלחמת עיראק. מצד שני, גם ממשלת הצללים היוצאת לא בדיוק זוכה להרבה אמון אחרי התבוסה בבחירות הכלליות. סאדיק קאן הוא לא בדיוק האדם הכי פופולרי בלונדון כרגע, עקב כישלונו להתמודד עם פשעי סכינאות ועוד שאר כשלים, ונראה שהוא מוביל בסקרי הבחירות בעיקר בזכות מתחרים חלשים. לא אתפלא אם אחרי הקידומים האלו, המקודמים קיללו בשקט. יכול להיות שזה בדיוק למה קורבין מסרב לקדם בפומבי, ולמה טוני בלייר בינתיים נמנע מקידום של מי מהמועמדים לראשות המפלגה, ומסתפק בהמלצה על סגן.
מלחמת אזרחים
ליסה ננדי, למרות שהיא לא מהקבוצה הקשה של הבלייריסטים, הראתה היום (ו’) בדיוק את מי היא מקווה למשוך. בריאיון ל-BBC, היא הודתה שלמרות ששתי הסיעות בתוך המפלגה (בהפשטה, הבלייריסטים והקורביניסטים) נקטו בפלגנות זו מול זו, הדבר היה חמור כשזה בא מכיוון הקורביניסטים. זה לא כי הבלייריסטים היו קדושים, אלא כי תמיד יושבי הספסלים האחוריים מאתגרים את ההנהגה. אבל כשהממשלה או ממשלת הצללים נוקטת באותה גישה כלפי הספסלים האחוריים, זה כבר סיפור אחר.
מפלגת הלייבור נמצאת, מאז שקורבין הפך ב-2015 לראש המפלגה, במה שקרוי בדיון הציבורי “מלחמת אזרחים”. הרבה טענות עלו נגד ההנהגה של קורבין שהיא עוינת את כל מי שלא מסכים עמה. השיא היה לפני כשנה, כשמספר בלייריסטים ערקו מהמפלגה, וביחד יצר את מה שנקרא בסוף “הקבוצה העצמאית לשינוי”. מצד שני, חברי הפרלמנט הבלייריסטים של המפלגה נתנו תמיכה מינימלית עד לא קיימת בקורבין, שניצח בבחירות לראשות המפלגה באופן כשר. ב-2016 הוא נאלץ שוב להתמודד על ראשות המפלגה, עקב הצבעת אי-אמון במנהיגותו. ליסה ננדי, כשאמרה את מה שאמרה, למעשה העבירה את המסר: אין לי שום כוונה ליפול לשטויות של “קיצוניים משני הצדדים”. זו הייתה מלחמה הדדית, אבל כולנו יודעים מי שיחק יותר מלוכלך.
או בקיצור, ננדי בונה על קולות הבלייריסטים. היא גם ככה הכי רחוקה מקורבין שאפשר, ולמרות שהיא מגדירה את עצמה סוציאליסטית, היא מאמינה שהסוציאליזם של קורבין לא מותאם למאה ה-21. היא מקווה למשוך את הבלייריסטים, אלו שמאמינים לא רק שהיא פחות שמאל קשה מקורבין, אלא גם שתוכל למשוך את הקולות האבודים מבחירות 2019. לקיחת הצד שננדי ביצעה אמורה למשוך אותם עוד יותר. זה כנראה לא יספיק לה, והסיכויים שלה לנצח הם עדיין הנמוכים ביותר, אבל בחודש הרבה יכול להתהפך.
ברקזיט
כי תמיד יש קצת גם מזה. בריטניה נמצאת במשא ומתן על הסכם סחר גם מול האיחוד האירופי וגם מול ארצות הברית. מול האיחוד האירופי, קטע, יש קשיים. שני הצדדים מסכימים, באופן עקרוני, שצריך להבטיח תחרות הוגנת בין האיחוד האירופי לבין בריטניה. אבל, בעוד האיחוד האירופי מעוניין שהדבר ייעשה באמצעות היצמדות של בריטניה לסטנדרטים האירופיים, בבריטניה מסרבים ובצדק לעשות כן. הם רואים זאת כהמשך השליטה של בריסל בבריטניה, ולכן הם לא מוכנים. כמו כן, באיחוד רוצים שאם יהיה שיתוף פעולה סביב מאגרים רגישים כמו של DNA (סביב פשיעה), שבית המשפט העליון האירופי יהיה הפוסק האחרון. בבריטניה לא מוכנים, ורוצים שזה יהיה בית המשפט האירופי לזכויות אדם. האחרון לא שייך לאיחוד האירופי אלא למועצת אירופה (לא לבלבל עם המועצה האירופית, שמהווה גוף באיחוד). כמובן, יש עוד, אבל אפשר להבין שהדרך ללבן את המחלוקות עוד ארוכה.
וארצות הברית? ממשלת בריטניה פרסמה מסמך בן 180 עמודים בו פירטה את עמדותיה לגבי סחר עם האומה דוברת האנגלית שמעבר לים. המסמך מבטיח שה-NHS לא יימכר לידי עסקים אמריקאים, ושהסטנדרטים במזון לא ירדו בשביל הסכם הסחר הזה. שני הדברים האלו מטרידים את הבריטים כבר קרוב לשנה. יש שם, כמובן, עוד. הערכת הממשלה היא שהסכם סחר כזה יגדיל את הכלכלה הבריטית ב-0.16%, מה שאומר שלמעשה ההסכם הזה לבדו לא מספיק כדי להתגבר על מקרה בו לא יהיה הסכם סחר עם האיחוד האירופי. וזה לא “פרויקט פחד”, אלו הערכות של הממשלה עצמה.
שיהיה בהצלחה.
*עדכון מה-7.3: מתברר שהייתה אי-הבנה, ובריטניה עדיין נמצאת בשלב ההכלה, אך מוכנה לעבור לשלב העיכוב.