מתחילים: חברי מפלגת הלייבור יתבקשו החל מהיום (ב’) להצביע למועמדים המועדפים עליהם לראשות ולסגנות המפלגה. בתחום הראש, מסתמן שייבחר קיר סטארמר, שממצב את עצמו בדיוק באמצע הציר ונמנע מלהגיד משהו בעל תוכן של ממש. בתחום הסגנים, מסתמן שהקורביניסטים הולכים לקחת בענק עם אנג’לה ריינר שתנצח כבר בסיבוב הראשון את ארבעת מתחריה. והמשמעות? שכרגע המפלגה ככל הנראה לא תשנה כיוון באופן משמעותי | צילומים: ריצ’רד טאונשנד וכריס מקאנדרו
ובכן חברים, הגענו למאני טיים: היום (ב’) נפתחו קלפיות הדואר במרוץ לראשות מפלגת הלייבור ובמרוץ לסגנות מפלגת הלייבור. השלב הזה הוא ארוך למדי, והקלפיות יישארו פתוחות עד ה-2 באפריל. יומיים לאחר מכן, ב-4 באפריל, יוכרזו המנצחים שיחליפו את ג’רמי קורבין וטום ווטסון, והמפלגה תוכל להמשיך לשלב הבא. בגלל שבפוסטים המקושרים לעיל כבר פירטתי אודות המתחרים, לא אכנס כאן שוב לפירוט עמדותיהם, אלא אציג אותם בקצרה, ויותר אתמקד באפשרויות, תחזיות והשלכות.
תקציר החוקים
בשלב הזה, בניגוד לשני השלבים הקודמים, בהם רק גורמים מסוימים במפלגה לקחו חלק, בשלב הזה מצביעים כל חברי המפלגה. ההצבעה לשני התפקידים נערכת בשיטת הקול האלטרנטיבי: המצביעים לא יתבקשו להצביע רק למועמד/ת המועדפ/ת עליהם, אלא לסמן מספר העדפות. אם אף אחד מהמועמדים לא יקבל רוב מוחלט של הקולות על סמך ההעדפה הראשונה, מנפים את המועמד/ת בעל/ת מספר הקולות הנמוך ביותר, ואלו מתחלקים בין המועמדים ששרדו בהתאם להעדפה השנייה המסומנת עליהם. אם עדיין אין רוב מוחלט, ממשיכים באותה דרך, ומחלקים את קולות המנופה בהתאם להעדפה השלישית שסומנה עליהם. וכך ממשיכים, עד שמצליחים להגיע לרוב מוחלט של הקולות.
המועמדים לראשות המפלגה
רגע לפני שהשלב הראשון, בו נדרשו המתמודדים להשיג את תמיכתם של לפחות 10% מחברי הפרלמנט של המפלגה, קלייב לואיס פרש כשהבין שלא ישיג את התמיכה הדרושה. במהלך השלב השני, בו היה צורך בתמיכת הגופים המשויכים או סניפי המפלגה המקומיים, ג’ס פיליפס הודיעה במפתיע על פרישתה, בטענה שהבינה שהיא לא האדם הנכון לאחד את המפלגה. לקראת סוף השלב השני היה גם דיי ברור שאמילי ת’ורנברי לא תצליח לעמוד ברף הדרוש, אבל היא התעקשה להישאר עד הסוף. בסופו של דבר, היא נופתה לאחר שנכשלה לעמוד בדדליין. כך נשארנו עם שלושה: רבקה לונג-ביילי, ליסה ננדי וקיר סטארמר.
אם לסדר את השלושה על ציר מהקורביניסטי לבלייריסטי, הרי שהסדר יהיה לונג-ביילי, סטארמר וננדי. אבל בעוד ננדי לא נחשבת לבלייריסטית ברמות של ג’ס פיליפס, לונג-ביילי נחשבת לכמעט שיבוט של קורבין. גם בכל ריאיון עמה היא מתגאה בכך שלא סתם היא עומדת מאחורי המדיניות שהוצעה במצע מפלגת הלייבור בבחירות האחרונות – היא כתבה אותן. וסטארמר? הוא איפשהו באמצע, מתחמק ככל האפשר מלהגיד משהו אמיתי ובעל משמעות. אם תמצאו תוכן אמיתי במאמר הזה שהוא כתב בעצמו רק שלשום, אנא ידעו אותי.
סיכויים
נכון לשבוע שעבר, אתרי ההימורים נתנו לסטארמר, לונג-ביילי וננדי סיכויים של 88%, 11% ו-4% בהתאמה. לא שהיה צריך אתרי הימורים כדי להבין שסטארמר נהנה מיתרון מוחלט: הוא באמצע בין המועמדת הקורביניסטית המובהקת לבין הדבר הכי קרוב לבלייריסטית מובהקת שהאגף הימני במפלגה יכול לבקש. פירוש הדבר הוא שכל עוד הוא לא נופל בסיבוב הראשון, הוא כנראה מנצח. הרי רוב מצביעי ננדי יעדיפו להיכנס עם טוסטר לאמבטיה מאשר להצביע לקורביניסטית כמו לונג-ביילי, ולכן כהעדפה שנייה ייתנו את סטארמר. כמו כן, מצביעי לונג-ביילי לחלוטין יעדיפו מישהו ששירת בממשלת הצללים של קורבין מאשר מישהי שהיוותה אופוזיציה עבורו. כלומר, עוד לפני הפופולריות שלו במפלגה הסיכויים שלו היו גבוהים מאלו של שתי מתחרותיו.
הדרך היחידה של לונג-ביילי או ננדי לנצח היא ללכת על פוליטיקת זהויות: לשכנע את מי שצריך שיותר חשובה מהעמידה על ציר בלייר-קורבין היא העובדה שבראשות הלייבור מעולם לא עמדה אישה במעמד קבוע. זה, אולי, יגרום לקולות מסוימים לנדוד בין שתיהן ולעקוף את סטארמר. זה לונג שוט רציני, וגם יצריך שיתוף פעולה לא סביר של שתיהן, אבל בלי זה קשה לי לראות איך אחת מהן לוקחת את המרוץ הזה.
משמעויות
כפי שניתן לראות, יש סיכוי של יותר מ-95% שסטארמר או לונג-ביילי ינצחו. זה קודם כל אומר הנהגה צעירה למדי: שניהם ישלימו במאי חמש שנים בפרלמנט הבריטי. ועם כל הכבוד לניסיונו של סטארמר כפרקליט המדינה, מדובר בניסיון פרלמנטרי מאוד קצר. אמת, שניהם מכירים את עבודת ממשלת הצללים היטב, אבל זה לא הכל בעבודה פרלמנטרית.
אבל דבר נוסף שזה אומר הוא שלפחות בטווח הקצר לא הייתי עוצר את הנשימה לראות את המצביעים שנטשו בבחירות 2019 חוזרים למפלגה. זה אמנם לא מדע מדויק, אבל קבוצת מיקוד שבדק ערוץ 4 הבריטי (על הצרות שהממשלה ככל הנראה מתכוונת לעשות לערוץ, בפעם אחרת), שכללה מצביעי לייבור קבועים שהצביעו לשמרנים ב-2019, מראה שדווקא ננדי היא המועמדת העדיפה. לפי הממצאים, לסטארמר ולונג-ביילי יש סיכוי קטן למדי למשוך אותם בחזרה למפלגה. וגם ככה הלייבור נמצאת בחיסרון: מאז 1945, מתוך 21 מערכות בחירות, הלייבור ניצחה רק בתשע, קצת יותר משליש. עכשיו, אני כמובן תמיד בעד שאנשים יצביעו לפי אמונתם ולא לפי שיקולים טקטיים בעייתיים, אבל כתחזית קשה שלא לחזות שגם ב-2024 הלייבור תהיה באופוזיציה.
המועמדים לסגנות
המרוץ לסגנות ראשות המפלגה כולל קצת יותר מועמדים, חמישה ליתר דיוק: רוזנה אלין-קאן, דון באטלר, ריצ’רד ברגון, איאן מורי ואנג’לה ריינר. אם נסדר אותם על הציר הקורביניסטי-בלייריסטי, אפשר לדבר על הסדר הבא: ריינר היא הקורביניסטית ביותר, ולאחריה ברגון ובאטלר. אלין-קאן מרשה לעצמה יותר ניואנסים בין שני הקצוות. מורי הוא לא בהכרח בלייריסט כמו שהוא אנטי-קורבין.
סיכויים
למרות שאתרי ההימורים שמחים להמר גם על הסגנות, חלקם כוללים גם מועמדים שפרשו או שמעולם לא הציגו מועמדות באופן רציני כמו שחשבו שהם הולכים לעשות. לכן, קשה לי להיעזר בהם. אבל גם אין באמת צורך: לפי הסקרים שנערכו עד כה, אנג’לה ריינר הולכת לקבל רוב מוחלט של הקולות כבר בסיבוב הראשון. כלומר, כרגע נראה שלא יהיה סיבוב שני בכלל, וגם אם יהיה היא כנראה תהיה זו שתנצח בו. בכל מקרה, אחריה נמצאים ברגון, ולאחר מכן באטלר. רק בסוף נמצאים דיי בתיקו אלין-קאן ומורי.
משמעויות
זה אומר שכמעט בטוח הפעילים יציבו קורביניסט/ית בסגנות. הפעם, בניגוד למתחים שהיו בין קורבין לסגנו ווטסון, כנראה שהפעם זה לא יוביל לצרות בצמרת המפלגה. לונג-ביילי היא קורביניסטית בעצמה. קיר סטארמר משרת בממשלת הצללים של קורבין, כך שסביר להניח שהוא יכול להסתדר עם קורביניסטים. ננדי היא אמנם יותר בלייריסטית, אבל עושה רושם של מישהי קואופרטיבית יחסית. לכן, כנראה שהדברים יזרמו מהבחינה הזו על מי מנוחות. אבל זה גם אומר שמצביעים שנטשו את המפלגה בגלל קורבין ככל הנראה לא יחזרו אליה כל-כך מהר.
לסיכום
אם חשבתם שהלייבור תקבל מתיחת פנים רצינית, זו כנראה לא צפויה להגיע. כמובן, אפשר גם לחשוב שהמפלגה צריכה להישאר כמו שהיא, אבל להראות יותר עמוד שדרה בנושאים כמו ברקזיט. לפי הסקרים, נראה שזה מה שפעילי המפלגה חושבים. זה גם אומר שקורבין וחבריו הצליחו להשאיר את חותמם באופי המפלגה באמצעות גיוס הפעילים. הגישה הזו לגיטימית, אבל פירושה היא שייקח הרבה זמן להביא את המפלגה בחזרה לספסלי הממשלה. למזלם של מנהיגי המפלגה העתידיים, הבריטיים קצת יותר סבלניים מהישראלים, ומוכנים לספוג קצת הפסדים בדרך.