הבלוג אמנם עוסק בפוליטיקה בריטית, אבל הבחירות הכלליות שהתקיימו השבוע ברפובליקה האירית חשובות גם לענייננו. ההישג הכביר של שין פיין, בעל הפוטנציאל להפוך אותה למפלגת השלטון, הוא בעל משמעויות עבור בריטניה: העבר שלה עם ה-IRA, הרצון שלה לאחד את כל האי האירי תחת הרפובליקה ועוד עשויים להפוך את היחסים בין הממלכה לרפובליקה למתוחים למדי. אז מה עכשיו? נראה איך ייפתר הפלונטר הפוליטי שנוצר | צילום: ז’אן אוזה
בשבת האחרונה (8 בפברואר) התקיימו בחירות כלליות ברפובליקה האירית, ועד ליל ה-10 בפברואר (ב’) הוכרזו התוצאות. התוצאות היו מרחיקות לכת במונחי הפוליטיקה המקומית, במיוחד עבור מפלגת שין פיין, וכדאי להתייחס למה שקרה שם.
רגע, על איזו מדינה הבלוג הזה?
אמת, הבלוג הזה עוסק בפוליטיקה בריטית, והרפובליקה האירית היא, ובכן, רפובליקה ולא חלק מהממלכה המאוחדת מאז שנות העשרים. אבל, תוצאות הבחירות האלו רלוונטיות לבלוג הזה משום שהן רלוונטיות מאוד לבריטניה. ראשית, משום שסוגיית הגבול בין אירלנד לבין צפון אירלנד הפכה את הרפובליקה למאוד רלוונטית בכל הנוגע להסכם היציאה מהאיחוד האירופי אליו הגיעה בריטניה. שנית, מפני ששין פיין, המפלגה שזכתה להישג היסטורי בבחירות האלו, גם לוקחת חלק בפוליטיקה הבריטית דרך צפון אירלנד. וזה, עוד לפני שמזכירים את זה שגם בימים רגילים אירלנד נחשבת למדינת מפתח ביחסי החוץ הבריטיים.
למה לקח יומיים להכריז על התוצאות?
האמת היא ששווה להיכנס לזה, כי זה גם יסייע אחר-כך להבין חלק מהמונחים בהם אשתמש. באירלנד נהוגה שיטת הבחירות הידועה בשם “שיטת הקול הנודד“. בלינק יש הסבר יותר מפורט איך עובדת השיטה, אבל כאן אסביר באופן כללי יותר: מדינות בהן נהוגה השיטה מחולקות למספר מחוזות בחירה, וכל אחד מהם בוחר מספר נציגים. הדבר נעשה באמצעות סימון ודירוג מספר אלטרנטיבות בטופס ההצבעה על-ידי המצביעים. כדי להיכנס לפרלמנט, המתמודדים צריכים לקבל מספר מסוים של קולות (המחושב לפי מספר הקולות הכולל ולפי מספר המועמדים שמוציא המחוז). אם בספירת ההעדפות הראשונות בלבד לא נבחרו מספיק מועמדים כדי למלא את כל מושבי המחוז, מבצעים ספירות נוספות בהן מעבירים את הקולות בהתאם לאלטרנטיבות. כל העברת קולות כזו נחשבת לספירה נוספת, ובחלק מהמחוזות היה צורך במספר דו-ספרתי של ספירות רק כדי להגיע למועמד/ת השני/יה של המחוז. בקיצור, יש צורך בלא מעט ספירות כדי להכריז על כל מועמדי המחוז.
ואני מניח שיש גם קשר לעובדה שבניגוד לישראל, בריטניה או ארצות הברית, באירלנד לא סופרים קולות אל תוך השעות הקטנות של הלילה אלא בשלב כלשהו מפסיקים הכל והולכים לישון.
קצת רקע
נתחיל בהיכרות קצרה. יותר פירוט על הפוליטיקה האירית ניתן למצוא בפוסט של סוציאל-דמוקרטיה מהעולם, אבל אעלה כאן מספר שמות. שתי המפלגות העיקריות עד לא מזמן היו פיאנה פול ופינה גייל. פינה גייל היא גם מפלגתו של ראש ממשלת אירלנד (טישך) הנוכחי ליאו ורדקר. שתי המפלגות מזוהות עם המרכז-ימין. מפלגה נוספת, שמוכרת יותר לקוראי הבלוג הזה, היא שין פיין. המפלגה הזו תומכת ברעיונות שמזוהים עם השמאל בכלכלה, אבל מצד שני היא גם לאומנית. ולפני שמתחילים עם השוואות למפלגה גרמנית כלשהי, שיצריכו אותי להפנות אתכם לפרק הרלוונטי ב”הדיקטטורים” של ריצ’רד אוברי, כדאי להבהיר: הלאומנות של שין פיין היא לא לאומנות פשיסטית, כלומר לא בהכרח. המפלגה מאמינה באירלנד מאוחדת ועצמאית, בלי שום שריד של שלטון בריטי, ועד חתימת הסכם יום שישי הטוב ב-1998 נחשבה לזרוע הפוליטית של ארגון הטרור ה-IRA. מאז חתימת ההסכם ה-IRA התפרק מנשקו, והמפלגה פועלת בדרכים קצת יותר לגיטימיות. ועדיין, היא לא זנחה את המטרות המקוריות שלה.
המפלגה רצה לפרלמנט האירי (דאל אירן), לפרלמנט הבריטי, לאסיפת צפון אירלנד ולפרלמנט האירופי (עד לאחרונה באירלנד ובצפון אירלנד, מן הסתם עכשיו רק ברפובליקה). בפרלמנט הבריטי המפלגה נוקטת בגישת החרמה, קרי נבחרי המפלגה לא מגיעים לפרלמנט ואפילו לא מושבעים לתפקיד. בדאל אירן זו הייתה הגישה מתחילת שנות העשרים עד 1957 (אם בכלל טרחה להתמודד), ולאחר מכן לא הצליחה להשיג מושבים עד בחירות 1997. מאז חבריה מגיעים לפרלמנט, ויושבים באופוזיציה. באסיפת צפון אירלנד המפלגה יושבת מאז הכינון מחדש של האסיפה כחלק מהסכמי יום שישי הטוב, ואפילו מהווה חלק מהממשלה. בגלל עברה עם ה-IRA, שתי המפלגות האחרות שהוכרזו כאן פוסלות כל אפשרות לקואליציה עמה.
מה קרה בבחירות?
עד הבחירות האחרונות, הכוח חולק בעיקר בין פיאנה פול ופינה גייל, והיו מסוגלות להקים לבדן קואליציה בדאל אירן המונה 160 חברים. לפני הבחירות, לשין פיין היו 22 מושבים, שקול ל-16 או 17 מנדטים בכנסת. חמוד, אבל רחוק מהשלטון. אבל הבחירות האלו טרפו את הקלפים, כשהמפלגה השיגה 37 מושבים. מדובר בהישג הגדול ביותר של המפלגה מאז בחירות 1923, מה שהפך אותה למפלגה השנייה בגודלה (או בתיקו על המקום הראשון, אם לוקחים בחשבון שיו”ר הפרלמנט, כיום חבר פיאנה פול, נבחר אוטומטית). מפלגתו של ראש הממשלה ורדקר הגיעה למקום השלישי עם 35 מושבים. חלוקה כמעט שווה בין שלוש מפלגות.
אבל זה לא נגמר כאן. שין פיין קיבלה הכי הרבה קולות בכל הנוגע להעדפה הראשונה, והסיבה היחידה שהיא לא הצליחה יותר היא שבמפלגה לא ציפו לכזו הצלחה מסחררת ולכן מראש העמידו רק 42 מועמדים. רוב חברי הפרלמנט הנבחרים של המפלגה נבחרו כבר בספירה הראשונה, בזמן שליאו ורדקר ומייקל מרטין, מנהיגי שתי המפלגות הגדולות האחרות, קיבלו מספיק קולות כדי להיכנס לפרלמנט רק בספירה החמישית והשישית בהתאמה. בבחירות הקודמות, ב-2016, מנהיגי המפלגות מרטין ואנדה קני נכנסו בספירה הראשונה. השינוי הזה אומר שתאורטית, בשיטת בחירות נוסח בחירות שני ראשי המפלגות – אחד מהם ראש ממשלה מכהן – היו מסיימים כמו ג’ו סווינסון בבחירות 2019.
איך זה קרה?
איך יכול להיות שמפלגה עם עבר טרוריסטי הצליחה כל-כך? ובכן, אם בבריטניה מאשימים את הדור המבוגר בברקזיט, אז באירלנד לחלוטין אפשר להסביר זאת באמצעות הדור הצעיר. הדור הצעיר, זה שלא זוכר את הצרות, את החדשות מהגבול עם צפון אירלנד ואת חוסר הלגיטימיות של המפלגה, הוא זה שהצביע בהמוניו למפלגה. האם מה שמעניין אותו זה אירלנד מאוחדת? סביר להניח שלא. כאמור, שתי המפלגות הגדולות האחרות מזוהות עם המרכז-ימין, בעוד שין פיין מציעה אלטרנטיבה שמאלית. היא זכתה לתאוצה נוספת בגלל שמפלגת הלייבור האירית נחשבת למשת”פית של מדיניות הצנע שהונהגה לאחר המשבר הפיננסי של 2008, מה שגרם להתרסקותה בבחירות, בדומה למה שקרה למפלגה הליברל-דמוקרטית בבריטניה לאחר שישבה בממשלת דייוויד קמרון. כך, המפלגה הייתה יכולה ליהנות מההפקר של חוסר זיכרון היסטורי לגביה בקרב מצביעים רבים ושל ואקום בשמאל.
בדיעבד, יש לציין, זה לא מאוד מפתיע. ב-2011 המפלגה גדלה כמעט פי ארבעה, מארבעה מושבים ל-14, וטיפסה בעוד תשעה מושבים בבחירות 2016. הקפיצה עכשיו מרשימה יותר משתי האחרות, אבל המפלגה הזו נמצאת בתאוצה כבר לא מעט זמן.
אז מה עכשיו?
ובכן, לא ברור. מצד אחד, כאמור, גם פיאנה פול וגם פינה גייל פסלו אפשרות ששין פיין תשב בקואליציה. מצד שני, לא בטוח שיש לה ממש בררה. בדומה לישראל מרגע כינון הבחירה הישירה ועד לבחירות אפריל 2019, כרגע המפלגות הגדולות שאינן שין פיין לא יכולות להקים קואליציה לבדן. זה מעמיד בפניהן שתי אפשרויות: או למחול על כבודן ולהקים ממשלת אחדות ענקית, או להצליח לשדל מפלגת שמאל קטנה אחת או שתיים לתמוך בממשלת אחדות של מפלגות הימין. מספרית, לשין פיין ולכל מפלגות השמאל הקטנות יהיה צורך בתמיכה מבחוץ של חברי הפרלמנט העצמאיים שנבחרו. בקיצור, ממש לא ברור מה הולך לקרות ונראה שהדרך הולכת למבוי סתום.
ראש הממשלה ליאו ורדקר כבר הודיע שהוא מוכן ללכת לתפקיד ראש האופוזיציה, אבל שיהיה מוכן לנסות לעזור להקים ממשלה אם ראשת השין פיין מארי לו מקדונלד תיכשל להקים כזו. מקדונלד מצדה כבר הודיעה על כוונתה לנסות להקים ממשלת שמאל. נראה מה יהיה.
צרות בממלכה
אנחנו, כאמור, באנו הנה כדי לדון בבריטניה. הבכירים הבריטים לא התייחסו יותר מדי לבחירות בזמן אמת, דבר שגרם ליו”ר ועדת החוץ בפרלמנט הבריטי טום טוגנדהאט לתהות על העניין הזה. כמובן, לדבר יש הסבר ברור: שין פיין עבור בריטניה מהווה זיכרון כואב מטרור רב עוצמה, שכלל אפילו התנקשות במרגרט ת’אצ’ר ובבכירים שמרנים אחרים באמצעות פיצוץ של בית המלון בו שהו. הממשלה הבריטית לא הייתה יכולה להגיב על הבחירות האלו באופן שמצד אחד ירצה את דעת הקהל הבריטית ומצד שני לא יהווה התערבות בבחירות באירלנד. בכל מקרה, גם עכשיו לא מצאתי התבטאויות בולטות של בכירים בריטים, ואלו כנראה מחכים לראות כיצד תיראה הממשלה החדשה.
Today’s election in Ireland will shape our most important foreign relationship. I’m pretty surprised at the lack of comment in the UK.
— Tom Tugendhat (@TomTugendhat) February 8, 2020
בכל מקרה, איך הדברים עלולים להשפיע? ההשפעה הרצינית ביותר תהיה אם מארי לו מקדונלד תהיה ראשת הממשלה או בכירה מסוג אחר בממשלה. המפלגה, כאמור, עדיין לא ויתרה על החלום של אירלנד מאוחדת תחת שלטון רפובליקני. מפוזיציה זו, עדיף לה לגרום לכמה שיותר בעיות בשלב הנוכחי של הברקזיט, כדי לעודד את צפון אירלנד להכריז על משאל עם בנושא, דבר אותו היא זכאית לעשות מתוקף הסכם יום שישי הטוב. וזה עוד לפני שמזכירים את המשמעויות של מפלגה האוחזת בכוח ביצועי שיש לה שלוחה גם בבריטניה עצמה.
סביר להניח שדבר כזה יעלה את המתחים גם בין בריטניה ואירלנד – שכן הממשלה השמרנית תצטרך לעבוד מול מפלגה שהיא זוכרת כמעודדת טרור – וגם בתוך ממשלת צפון אירלנד, שכרגע מחויבת באחדות בין ה-DUP לשין פיין. לא סתם השרה הראשונה של צפון אירלנד ארלין פוסטר (DUP) כבר התחילה לדחות טענות לגבי הצורך במשאל עם על אחדות אירלנד. היא כבר מוכנה לקרב.
אם איכשהו תקום ממשלה בלי שין פיין, אז בריטניה תזכה לאירלנד קואופרטיבית יחסית לגבי הסכם הסחר עם האיחוד האירופי. אם אירלנד תיכנס לשיתוק נוסח זה שיש בישראל והיה עד לא מזמן בספרד, בריטניה תצטרך להבטיח שאין הפרעות לכל ההסכמים הנוגעים לגבול על האי האירי בלי שאירלנד תהיה מעורבת.
אז מה עכשיו?
עכשיו, כאמור, מחכים. נראה מי יהיה הטישך הבא של אירלנד. אבל בהחלט ייתכן שיחסי בריטניה-אירלנד עומדים להיכנס לפרק חדש בתולדותיהם. הבלוג, כמובן, יעדכן.