רבים מאיתנו האמינו שלא נזכה לחזות ברגע, אבל עכשיו עומדים על טעותם: ברקזיט קורה, וקורה היום. לכבוד המאורע המשמעותי הזה, ניסיון קטן להציב את סיום הפרק הנוכחי של יחסי בריטניה-אירופה בקונטקסט של הפרקים הקודמים, עם מבט זהיר לעבר הפרקים הבאים. וגם: למה גם הרימיינרים צריכים להודות שהתוצאה הזו היא הכי פחות גרועה מכולן | תמונה: כריסטוף שולץ

זהו, הגיע היום. היום (ו’) בשעה 23:00 שעון בריטניה (או, אם תעדיפו, מחר ב-1:00 שעון ישראל) המהלך שכולנו מכירים בשם “ברקזיט” ייצא לפועל, והממלכה המאוחדת תפסיק להיות חברה באיחוד האירופי. לאחר מכן, היא תיכנס לתקופת מעבר שתימשך עד ה-31 בדצמבר 2020, במהלכה הממשלה הבריטית תנסה להגיע להסכמי סחר עם האיחוד, עם ארצות הברית ועם כמה שיותר מדינות נוספות. לאחר מכן, בהנחה שלא יהיו הארכות של תקופת המעבר, בריטניה תפסיק לחלוטין להיות כפופה לחוקי האיחוד האירופי ותהיה עצמאית בשטח.

אבל לפני שעוברים לפרק הבא, כדאי להבין מה קרה בפרק הנוכחי.

שבירה מהעבר?

תוצאות משאל העם ב-2016 הביאו להשלכה היסטורית, בזה אין ספק. אבל האם התוצאה עצמה הייתה איזשהו שבר? זה פחות ברור. רבים וטובים הסבירו שהתוצאות נבעו מהפולריזציה ומהשקרים שרצו ברשתות החברתיות וטורגטו למשתמשים. בהחלט יש להם חלק בעניין, אבל הם לא יצרו משהו חדש כמו שהם עיצבו נקודת מפנה בוויכוח ישן.

אירופה מהווה נושא לוויכוח פוליטי בבריטניה עשורים. זה בא לידי ביטוי כבר בהחלטה הבריטית שלא להצטרף לקהילת הפחם והפלדה ב-1951. ב-1973, לאחר שבריטניה נהייתה לחברה בקהילה האירופית (שלימים תוחלף באיחוד האירופי), ראש הממשלה דאז אדוארד הית’ ביקש לחגוג את הצעד המשמעותי בשורה של אירועי תרבות גדולים, אבל הציבור לא התלהב והנוכחות הייתה דלילה. הכניסה עצמה לא עברה בשקט, והאופוזיציה שלה איחדה את טוני בן מהשמאל הקשה ואת אנוך פאוול שרבים זיהו כפשיסט. הרולד וילסון הביא ב-1975 את החברות בקהילה למשאל עם, כדי לתת לציבור לפתור את המחלוקת. הציבור אמנם הצביע רובו בעד, אבל לא הייתה התלהבות גדולה מבחינת אחוזי ההצבעה. אחת הסיבות שמרגרט ת’אצ’ר מצאה את עצמה מתפטרת הייתה שהיא לא תמכה מספיק בפרויקט האירופי בעיניי שריה. כשנהיה לראש האופוזיציה, השאלה הפומבית הראשונה שהפנה טוני בלייר לראש הממשלה ג’ון מייג’ור הייתה בנושא האיחוד. כשנהיה לראש הממשלה, בלייר ויתר מראש על משאל עם בקשר להצטרפות לגוש האירו, שכן הבין שיפסיד.

מתישהו היה צריך להשתמש בקטע הזה…

או בקיצור, יכול להיות שתחשבו שהברקזיט הוא צעד שגוי, אבל הוא לא סטייה מההיסטוריה הבריטית. הבריטים נכנסו לפרויקט האירופי בספקנות מוחלטת, וכך הם גם יוצאים ממנו. יש סיבה שאנחנו לא מדברים על פרקזיט צרפתי או דויקזיט גרמני, אלא על ברקזיט בריטי: הממלכה תמיד הייתה עם רגל אחת בחוץ.

למה בעצם?

לבריטניה יש תפישה עצמית מעניינת, לפיה יש לה “תפקיד בעולם”. אם הקשבתם לדיונים על הברקזיט בפרלמנט, סביר להניח ששמעתם מספר פעמים על כך שבריטניה צריכה לצאת מהאיחוד האירופי ו”למצוא את תפקידה החדש בעולם”. זה לא התחיל אתמול. רטוריקה מהסוג הזה הייתה קיימת עוד הרבה קודם לכן, ובין השאר שימשה בתקופה שלאחר פירוק האימפריה הבריטית. היו כאלו שחשבו שיהיה אפשר ליצוק לה תפקיד בעולם באמצעות הדומיניונים, אבל חבר העמים הבריטי היה יותר התאגדות פוליטית בלי הרבה משמעות מאשר איזשהו כוח פוליטי רציני. בסוף, היא מצאה את מקומה בעולם כחלק מהקהילה האירופית.

לא כולם היו מרוצים מהתפקיד הזה. רבים ראו את הקהילה האירופית, ובהמשך את האיחוד האירופי, כמי שלמעשה מקטינים את בריטניה, פוגעים בריבונותה, והופכים אותה ממדינה שהובילה את העולם לעוד מדינה ככל המדינות. מצד שני, היו כאלה שהאמינו שדרך הקהילה האירופית בריטניה תוכל להוביל את העולם ולמלא את תפקידה הגלובלי. לא צריך לציין שגישת “המקום בעולם” מביאה להרמות גבה לא מעטות מצד הצופים מהצד, אבל להם זה לא מפריע.

כמובן, ישנן עוד סיבות, למשל החשש משמאל מפרויקט כמו האיחוד האירופי, שנתפש כפרויקט שאמור לשמר את הקפיטליזם. ג’רמי קורבין, מי שהצביע ב-2016 בעד הישארות באיחוד ודרש שכל הסכם ברקזיט יכלול הישארות באיחוד המכסים, היה פעיל בשנות התשעים בקמפיינים אירוסקפטיים כמו התנגדות להצטרפות לגוש האירו. גם לתפישות תרבותיות של בריטניה אל מול אירופה יש חלק בכך (ומצד שני, דווקא בוריס ג’ונסון שהוביל את הקמפיין בעד ברקזיט אמר באחד מנאומיו כראש הממשלה בפרלמנט: “אנחנו אירופאים!”). אבל אם צריך לתאר את הבריטים הממוצעים, התפקיד בעולם הוא הסיבה העיקרית לכך שבריטניה אף פעם לא הייתה שלמה לגבי אירופה.

בריטניה והברקזיט

כאמור, תוצאת משאל העם בפני עצמה לא הייתה איזו שבירה מרחיקת לכת מההיסטוריה הבריטית, לפחות זו של אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל ההשלכות של התוצאה הזו הן בהחלט מרחיקות לכת. על המערכת הבינלאומית כמובן, אבל כאן אתמקד דווקא בהשפעה של התוצאה הזו על החברה והפוליטיקה הבריטיות.

חברה

כפי שמשאל העם של 1975 הפך את השאלה האירופית מסוגיה שולית יחסית לסוגיה מרכזית בהרבה, כך גם משאל העם של 2016 הפך את השאלה הזו ליותר מהותית. הפעם, המשאל הפך את העניין האירופי לנושא של זהות. זכורה לי בריטית אחת שנתקלתי בה בטוויטר, שכתבה בביו שלה: “חולמת למות אירופאית”. היא אמנם לקחה את העניין קצת קשה, אבל היא ממש לא הייתה לבד: “ברקזיטר” ו”רימיינר” הפכו למילים דרכן בריטים הגדירו את עצמם.

מה שסייע להפוך את הזהויות האלו לזהויות מתנגשות, שמתקשות לגור אחת עם השנייה באותה מדינה, הייתה מערכת הבחירות הכושלת של ת’רזה מיי ב-2017, והתחושה בקיץ 2018 שהכל סביבה מתפרק. במערכת הבחירות עצמה, הציבור פחות או יותר הצביע לפי עמדותיו הכלכליות הרגילות, כשיותר משמונים אחוז מהקולות הלכו למפלגות שהבטיחו לכבד את תוצאת משאל העם. אבל, העובדה שמיי איבדה את הרוב שלה בפרלמנט, ושבקיץ 2018 הייתה תחושה שהכל סביבה מתפרק, הביאו לכך שהיו מי שהתחילו להרגיש שאולי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. ברגע שזה קרה, השאלה היחידה שבאמת עניינה הייתה העמדה לגבי ברקזיט, והמפלגות נדרשו לנקוט עמדה ברורה בנושא. הקיטוב, כמובן, רק החריף.

הפגנה נגד ברקזיט
מרכיב בזהות. הפגנה נגד ברקזיט (צילום: ChiralJon)

בבחירות 2019 הגיע הדבר שנחוץ לכל תהליך ריפוי של קרע כזה: הכרעה. ברגע שג’ונסון קיבל את הרוב המוחץ שלו, היה ברור לכולם שבריטניה יוצאת מהאיחוד האירופי, ושזה נגמר. גם הפוליטיקאים עברו מלדבר על לעצור את הברקזיט למלחמה על ברקזיט רך ככל האפשר. לחברה הבריטית ייקח עוד זמן להחלים, אבל כעת היא יכולה.

פוליטיקה

בהארד-פוליטיקס, הברקזיט סיפק לא מעט תקדימים ופארסות. ראשון, דייוויד קמרון, האיש שהסכים להכניס את משאל העם למצע המפלגה שלו מתוך הנחה שיצטרך להקים שוב קואליציה עם הליברל-דמוקרטים, רק כדי לגלות שהוא קיבל רוב מוחלט בבחירות 2015 ושהוא חייב לקיים את משאל העם, להפסיד בו ולהתפטר. בכך, הוא הפך לפוליטיקאי הראשון שהקריירה הפוליטית שלו נחרבה בגלל הצלחה בבחירות מעבר למצופה. על התקדים הזה חזר ג’רמי קורבין, שבעצם ההצלחה שלו בבחירות 2017 שלקחה ממיי את הרוב הפרלמנטרי שלה, סייע ליצירת הכאוס סביב ממשלתה, שבסוף הביא לבחירות 2019 ולתוצאה האומללה של מפלגת הלייבור.

את המקום השני בפארסות פוליטיות לוקחת כמובן ת’רזה מיי. מיי הוכיחה שאולי היא באה עם שליחות ציבורית, אבל שהיא פוליטיקאית גרועה למדיי. השרים התפטרו מממשלתה במספרי שיא, שעברו את ההתפטרויות מממשלות טוני בלייר ומרגרט ת’אצ’ר למרות שאלו כיהנו עשור ויותר. היא סבלה מהפסדים ממשלתיים חסרי תקדים בפרלמנט. היא הייתה חסרת יכולת להעביר את הסכם היציאה אליו הגיעה, בגלל ה-backstop הבעייתי, עד שבסוף חברי מפלגתה הביאו להדחתה מהתפקיד.

ת'רזה מיי - ברקזיט
יצרה בלגן פוליטי ותרמה לבלגן החברתי. ת’רזה מיי (צילום: ממשלת בריטניה)

אבל את המקום הראשון מקבל הפרלמנט הקודם תחת ראשות הממשלה של בוריס ג’ונסון. ראש ממשלה שכמעט ולא ניצח באף אחת מההצבעות שהביא בפני הפרלמנט, כולל על הקדמת הבחירות. האופוזיציה הייתה זו ששלטה בבית הנבחרים, ובמקום להתאחד סביב ראש ממשלה אחר, העדיפה להחזיק את ג’ונסון כבן ערובה בתפקידו. בסופו של דבר, נגד כל הסיכויים, הוא הצליח להשיג שיפורים בהסכם היציאה, עדיין נאלץ לבקש דחייה ביציאה מהאיחוד בניגוד לרצונו, ולאחר מכן גרם לרוב מפלגות האופוזיציה להתחרט על כך שהסכימו לבחירות. עכשיו ישנו סיכוי של חזרה לנורמליות גם בעניין הזה.

התרחיש הכי פחות רע

באופן אישי, אני לא חושב שברקזיט, אם הוא נעשה באופן נכון ואחראי, חייב להיות נוראי. אבל, גם אם אתם מתנגדים לברקזיט וקיוויתם שהאופוזיציה תצליח להביא למשאל עם נוסף שיבטל את הברקזיט, וגם אם אתם חושבים שאין בעיה עקרונית מבחינה דמוקרטית לעשות זאת, ייתכן שתצטרכו להסכים שהדרך בה בריטניה הולכת היא הכי פחות גרוע. לטעמי, משאל העם שדייוויד קמרון קיים בעניין היה חסר אחריות מבחינת האופן בו הוא נעשה. אבל, מרגע שהוא נעשה והתקבלה התוצאה שהתקבלה, בריטניה נכנסה למלכוד.

משאל עם נוסף, אם היה מתקיים, היה מביא לתסיסה פוליטית חריפה מצד אלו שהיו מרגישים ובצדק שאין טעם בהצבעה שלהם. כבר טענתי שיש התנגשות בין עקרונות דמוקרטיים סביב הברקזיט, אבל זה לא היה מונע מאנשים לאבד אמון במערכת, מה שהיה עשוי להביא לנזקים שקשה לשער. מצד שני, גם יציאה ללא הסכם הייתה הרת אסון. לכן, גם לרימיינרים האדוקים ביותר, לדעתי, עדיף ברקזיט רך מאשר כל אופציה אחרת. ייתכן שהיה ניתן להגיע לתנאים יותר טובים, אבל זה עדיין עדיף על כלום.

הפגנה בעד ברקזיט
היו מרגישים מרומים. הפגנה בעד ברקזיט (צילום: דייוויד הולט)

מה עכשיו?

אזרחי בריטניה ואזרחי האיחוד שחיים בבריטניה לא צפויים לחוש בקרוב בהבדל, עקב תקופת המעבר. בריטניה כבר לא תהיה חברה באיחוד, אבל כן תהיה, לפחות עד סוף 2020, כפופה לחוקי האיחוד. הממשלה תצטרך להגיע להסכמי סחר עם האיחוד, שדרכו בעצם יוגדרו מחדש היחסים של בריטניה עם אירופה. מאחר שהשיחות יחלו רק במרץ, לג’ונסון יהיו למעשה פחות מעשרה חודשים להגיע להסכם, ממש לא זמן ארוך להסכם סחר. אם לא ייחתם שום דבר עד ה-31 בדצמבר, בריטניה תמצא את עצמה סוחרת לפי חוקי ארגון הסחר הבינלאומי, מה שיקשה על ייבוא וייצוא. ג’ונסון כבר התחייב שלא תהיה הארכה של תקופת המעבר, אבל הוא גם אמר שהוא מעדיף “למות בתעלה” מאשר לבקש דחייה של הברקזיט מה-31 באוקטובר. כולנו יודעים איך זה נגמר. נצטרך לחכות לקיץ ולראות.

בוריס ג'ונסון - ברקזיט
איך הוא ינווט את הספינה מכאן? בוריס ג’ונסון (צילום: בן שרד)

או במילים אחרות, זה ממש לא שיר פרידה. זהו רק סיומו של פרק נוסף ביחסיה המורכבים של הממלכה המאוחדת עם הרעיון האירופי וסיומו של פרק של החיפוש העצמי הבריטי. אבל, אולי עכשיו יש סיכוי לפרק קצת יותר בריא עבור הבריטים עצמם.

2 Replies to “לא שיר פרידה”

  1. אוריה שלום!!
    זה חגי מורג, רציתי להגיד לך שאני עוקב מקרוב על כל מה שאתה כותב ואני חושב שאתה עושה את זה מדהים בעייני בריטניה בכלל ופוליטיקה בריטית בפרט זה נושאים לא כולכך מעניינים אבל אתה בהחלט מצליח לעניין את הנושא ולשמור אותו חי ורלוונטי אפילו לישראלי הממוצא יישר כח ומקווה לבוא להרצעה שלך מתישהו

    יאללה צ׳או

    1. היי חגי!
      טוב לשמוע ממך, ואני בהחלט שמח שאני מצליח לעניין בנושא שבאופן כללי אתה לא מוצא לעניין.
      מקווה שתמשיך להגיע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.