העשור השני במאה העשרים ואחת עומד בפני סיומו. לכבוד המאורע, הבלוג מתכבד להציג בפניכם סיכום עשור עם כל המגמות הגדולות שעברו על הפוליטיקה הבריטית במהלך העשור האחרון: מדייוויד קמרון ועד בוריס ג’ונסון, מהעשור של הפרלמנטים התלויים ועד הברקזיט, ממשאל העם על סקוטלנד ועד המהפך של סקוטלנד. וכמובן, לא שכחתי קצת תחזיות לעשור שמתקרב אלינו | צילומים (מימין לשמאל, בכל טור מלמעלה למטה): טום אוונס, כריסטוף שולץ, בן שרד, גארי נייט, דאונינג 10, CGP Grey, כריס מקאנדרו

בגדול, שנים, עשורים, מאות, מילניומים ועוד הם מסגרות זמן שרירותיות שהאדם יצר כדי שיהיה לו יותר קל להתמצא בממד הזמן. כלומר, זה לא שבאמת משהו משתנה כי בחצות נחליף את ספרת העשרות במספר השנה בשיטה בה רוב העולם סופר. ובכל זאת, העשור החולף בפוליטיקה הבריטית כן ידע כמה מגמות משמעותיות. לא רק זה, בזכות העובדה שהעשור הסתיים בבחירות משמעותיות מאוד, נראה שחלק מהמגמות הללו עומדות לקראת שינוי בעשור שלפנינו. לכן, הנה סיכום עשור עם מספר מגמות משמעותיות בפוליטיקה הבריטית.

עשור שמרני

למעט מספר חודשים ב-2010, במהלכם גורדון בראון מהלייבור היה ראש הממשלה, העשור החולף היה בסימן המפלגה השמרנית. אמת, בשנים 2010-2015 הייתה ממשלת קואליציה של השמרנים עם הליברל-דמוקרטים, אבל ראשי הממשלה, אלו שהכתיבו את המדיניות, היו השמרנים. אבל אלו לא היו אותם שמרנים לכל אורך הדרך.

דייוויד קמרון, מי שב-2010 הביא את השמרנים בחזרה לשלטון אחרי 13 שנה באופוזיציה, העיד על עצמו כעל מעריץ של מרגרט ת’אצ’ר. שלא במפתיע, הדרך שלו להתמודד עם השלכות המשבר הפיננסי של 2008 הייתה צנע. הדבר כלל בעיקר קיצוצים נרחבים בשירותים הציבוריים וברווחה. כמה המדיניות הזו הצליחה? תלוי את מי שואלים. המבקרים לא התלהבו, מן הסתם, ובשנה שעברה האו”ם הוציא דו”ח חריף על מצב העוני בבריטניה. קמרון, מצדו, ממש לאחרונה הגן על מדיניות הצנע ואמר ש”אפשר לחשוב שהחזרנו את בתי העבודה”, שאולי חלקכם מזהים מ”דפוק וזרוק בפריז ובלונדון” מאת ג’ורג’ אורוול.

לאחר שקמרון התפטר ב-2016, הגיעה במקומו ת’רזה מיי. בסוף 2018 מיי הכריזה על סוף הצנע, אבל עד אז היא דבקה במדיניות. יש מי שיגידו שההמשך של מדיניות הצנע הייתה אחד הגורמים להצלחה של ג’רמי קורבין בבחירות 2017, מעבר לקמפיין הלא מאוד מרשים של מיי. בכל מקרה, לפחות כלפי חוץ, היה נראה שב-2019 המנגינה השתנתה: מיי חזרה ואמרה שהיא תשמח להשקיע יותר בשירותים הציבוריים, אבל שלשם כך יש צורך בכלכלה חזקה.

מי שהבין היטב שלציבור נמאס מהצנע ושיש ציפייה גדלה בציבור לתמיכה מהמדינה היה בוריס ג’ונסון. אפשר להגיד שכבר ב-2016 הוא זיהה את המגמה, עם האוטובוס שהבטיח השקעות ב-NHS אם רק יהיה ברקזיט. אבל ב-2019 הוא לקח את זה עד הסוף, עם הבטחות להוצאות ציבוריות גדולות ולממשלת one-nation, שבעיקרה אומרת שלא משאירים את העניים מאחור. גם הוא דיבר על כלכלה חזקה, אבל הבטיח שהמדינה תהיה שם עבור האזרחים. לא בטוח שקורבין יכול להתהדר בכך שהוא ניצח בוויכוח, אבל הכיוון בהחלט הלך שמאלה.

בוריס ג'ונסון - העשור
הבין לאן הרוח נושבת. בוריס ג’ונסון (צילום: ממשלת בריטניה)

קשיים מפלגתיים

למעט מספר החודשים של גורדון בראון בתפקיד ועוד שנתיים מ-2015 עד 2017 (אוקיי, ועוד שבועיים בסוף 2019), היה מצב של פרלמנט תלוי. כלומר, כשבע שנים וחצי מתוך עשר בלי שלאף מפלגה היה רוב מוחלט. פעמיים המפלגה השמרנית הייתה זקוקה למפלגה אחרת כדי שתהיה לה ממשלה. ב-2010-2015 זו הייתה המפלגה הליברל-דמוקרטית. ב-2017-2019 זו הייתה ה-DUP. שתי המפלגות גילו שאלקטורלית הן היו הצפרדע שלקחה עליה את העקרב. המפלגה הליברל-דמוקרטית התרסקה בבחירות 2015, וה-DUP נפגעה קשות בבחירות 2019. כמובן, השמרנים לא היו העקרב במובן הזה שהיא לא ניסתה אקטיבית לעקוץ את השותפות שלה, אבל שיתוף הפעולה עמה לא הוביל לתוצאות טובות לשותפותיה. בכל מקרה, כעת, עם רוב מוצק בפרלמנט, ייתכן מאוד שבריטניה בדרך לחזור לימים בהם רוב מוחלט בפרלמנט הוא בררת המחדל ולא המקרה יוצא הדופן.

מפלגת הלייבור גם היא ידעה טלטלות. מבחינת הקול הפופולרי, בשלוש מתוך ארבעה מערכות בחירות המפלגה הייתה במצב הגרוע ביותר מאז 1987. מי שהצליח לשים את המפלגה בשיא כוחה מהבחינה הזו היה ג’רמי קורבין, “הבלתי בחיר” שהצליח גם ב-2017 וגם ב-2019 להשיג נתח גדול יותר מהקולות מזה שהשיגו גורדון בראון ואד מיליבנד. אבל, בגלל שיטת הבחירות, קורבין גם השיג את התוצאה הטובה ביותר של העשור מבחינה אלקטורלית וגם את התוצאה הגרועה ביותר מאז 1935. כעת, העשור הקרוב טומן למפלגת הלייבור אתגרים רבים כדי לחזור ולטעון ברצינות לכתר.

ג'רמי קורבין - העשור
בפסגה ובתחתית. ג’רמי קורבין (צילום: סופי בראון)

היחלשות הדמוקרטיה הפרלמנטרית

המחצית הראשונה של העשור, שהייתה בסימן דייוויד קמרון, הביאה עמה השלכות רציניות על מצב הדמוקרטיה הפרלמנטרית בבריטניה במשך העשור כולו. ראשית, החוק מ-2011 שדורש הסכמת שני שליש מחברי הפרלמנט כדי להקדים את הבחירות. הדבר הזה לא מתאים לשיטה הפרלמנטרית, והדבר הביא לכמה פארסות בקיץ האחרון.

אבל יותר רציני מכך, היה השימוש של דייוויד קמרון במשאלי עם. מעניין מה ת’אצ’ר, מושא הערצתו של קמרון, הייתה אומרת על העניין הזה. ת’אצ’ר טענה שמשאלי עם הם כלי של רודנים, וכראשת האופוזיציה ב-1975 הודיעה שמפלגתה לא מתחייבת לכבד את תוצאות משאל העם על החברות בקהילה האירופית אם הן לא יהיו לרוחה. כמובן, קמרון לא המציא את השינוי במשאלי עם. במהלך ימיו של טוני בלייר בשלטון היו חמישה משאלי עם.

אבל יחי ההבדל. בלייר ביקש לבצע שינויים חוקתיים ולקבל לכך את חותמת הציבור. קמרון, לעומת זאת, עשה משאל עם לצרכיו הפוליטיים: את משאל העם על שיטת ההצבעה הוא עשה כחלק מהסכם קואליציוני עם הליברל-דמוקרטים. את המשאל על עצמאות סקוטלנד הוא נתן לממשלה הסקוטית לקיים כדי להרגיע את ה-SNP. המשאל על החברות באיחוד האירופי היה כדי להרגיע את האגף האירוסקפטי במפלגתו אל מול העלייה של UKIP בבחירות 2015. את האחרון הוא לא רצה לעשות וקיווה שבחירות 2015 יניבו עוד ממשלת קואליציה שתמנע ממשאל העם הזה לצאת לדרך. בכל המקרים, אגב, ראש הממשלה עודד הצבעה בעד הסטטוס קוו, דבר לא שגרתי.

כך נוצר מצב בו המוסכמה למשאל עם היא הצורך הפוליטי (יש לציין שמקרון לא המציא את זה, אלא רק שכלל). ברוב המדינות בהן משאל עם מהווה חלק מהשיטה ישנם כללים ברורים. קמרון עשה זאת כדי לזרוק את האחריות על הציבור בצורה לא בריאה, שפגעה ברעיון הייצוגי בלי לתת אלטרנטיבה מסודרת. אולי שילמד משהו מהמצע של מפלגת הברקזיט, שמציע כללים ברורים לעניין. אבל כעת, נראה שבוריס ג’ונסון הולך לפתוח את העשור הבא עם התבססות חזקה בהרבה על הפרלמנט.

דייוויד קמרון - העשור
הפריז במשאלים. דייוויד קמרון (צילום: דאונינג 10)

הערה קטנה

מתן ביטוי לדעות הציבור באמצעות משאלי עם הוא לא בהכרח רע. אבל: ראשית, גם אם אתם חושבים שזה שהדמוקרטיה הפרלמנטרית הייצוגית הקלאסית נחלשת זה טוב, הדמוקרטיה הפרלמנטרית הייצוגית עדיין נחלשת. שנית, הבעיה היא שלבריטניה אין באמת חוקים מסודרים למשאלי עם, מה שבעייתי מאוד מבחינה חוקתית.

אירופה אירופה

כמובן, אי אפשר להתעלם מהמאורע הגדול ביותר בפוליטיקה הבריטית של העשור: ההחלטה לצאת מהאיחוד האירופי. לאו דווקא מבחינת יחסי חוץ – בריטניה מחפשת את מקומה בעולם מאז פירוק האימפריה, ודיי ברור שהתהליך הזה עדיין ממשיך – אלא דווקא מבחינת מה שיקרה בפנים (כמובן, מבלי לגרוע בהשפעה המידית על מדיניות החוץ). הוויכוח על היחסים הרצויים עם אירופה מלווה את הפוליטיקה הבריטית כבר עשורים רבים. העניין הפיל את ת’אצ’ר ומייג’ור עוד לפני משאל העם. טוני בלייר כתב מאמר בו התחייב למשאל עם על הצטרפות לגוש האירו כדי לזכות בתמיכת הסאן בבחירות 1997. אבל רוב הזמן, זה היה משהו שליווה בעיקר את הפוליטיקה הגבוהה. כך היה יכול להיווצר מצב שלשתי המפלגות הגדולות היו יכולים להצביע הן אירוסקפטיים והן פרו-אירופה.

אבל משאל העם של 2016 שינה את הכל. יכול להיות שהוא לא היה משנה הרבה לו הייתה הצבעה מראש על תכנית יציאה מסודרת. אבל העובדה שהמנדט ליציאה היה כללי, כך שכל ברקזיט שהוצע לא היה מקובל על פלג כלשהו, הביאה לפלונטר פוליטי. זה הביא לכך שהרימיינרים ראו סיכוי להחזיר את הגלגל. זה הכריח את המפלגות לבחור: נשארים או עוזבים? המפלגות שבחרו באופן מוחלט הצליחו (הליברל-דמוקרטים בבחירות המקומיות ובבחירות לפרלמנט האירופי, מפלגת הברקזיט בבחירות לפרלמנט האירופי, המפלגה השמרנית בבחירות הכלליות). מפלגות שלא הצליחו לבחור באופן מובהק חטפו חזק (המפלגה השמרנית בבחירות המקומיות ובבחירות לפרלמנט האירופי, הלייבור בכל הבחירות שהיו ב-2019). אירופה הפכה לנושא מחלוקת שכמעט לא היה ניתן לגשר עליו.

הפגנת אנטי-ברקזיט - העשור
קרע קשה לאיחוי. מיצג אנטי-ברקזיט במנצ’סטר (צילום: רוברט מנדל)

אבל נראה שאת העשור הבא בריטניה הולכת להתחיל בהחלמה. העובדה שהנושא הוכרע באמצעות הבחירות הכלליות הביא לכך שכבר הרבה פחות אנשים יוצאים להפגין. ראשי הרימיינרים מודים בתבוסה, ומקבלים את העובדה שהחברות באיחוד האירופי תגיע לקצה בעוד חודש בדיוק. אולי, אחרי שהנושא הזה יהיה מאחוריהם (למרות שלברקזיט יהיו שלבים נוספים), הבריטים יוכלו לעבור ולהתווכח על דברים אחרים. שאלת הזהות עדיין תישאר עניין מהותי שם, אבל אולי מסוג אחר.

סקוטלנד

אי אפשר להתייחס לעשור החולף בלי לדבר על סקוטלנד, שהתנתקה ממפלגת הלייבור לטובת ה-SNP. כבר בבחירות 2007 לפרלמנט הסקוטי ה-SNP הדיחה את הלייבור מהשלטון, אבל זה היה העשור החולף שבו באמתה דברים הורגשו. ב-2011 ה-SNP השיגה רוב מוחלט בפרלמנט הסקוטי, ונהייתה לחזקה מספיק על-מנת לקבל מממשלת הממלכה המאוחדת את הסמכות לקיים משאל עם. ב-2014 אמנם ה-SNP לא השיגה את שלה, אבל בבחירות הכלליות של 2015 המפלגה כבשה את סקוטלנד, תוך כדי שהיא בועטת משם את הלייבור ולא מעט ליברל-דמוקרטים. ב-2016 היא אמנם לא הצליחה שוב להשיג רוב מוחלט בפרלמנט הסקוטי (דבר קשה במסגרת שיטת הבחירות שם), אבל הצליחה להישאר המפלגה הגדולה בזמן שהלייבור המשיכה לצנוח. בבחירות הכלליות 2017 היא אמנם נחלשה מעט, אבל עדיין נשאר המפלגה הגדולה ביותר בסקוטלנד, והחודש הצליחה כמעט לחזור להישג של 2015.

הדבר לא מהווה רק התחזקות ל-SNP. סקוטלנד הייתה אחד ממעוזי הלייבור, והעובדה שנבעטה משם אומרת שהסיכוי לממשלת רוב בראשות הלייבור לא גבוה, כל עוד לא תשתנה המגמה הסקוטית. למזלה של הלייבור, גם ה-SNP דוגלת בגדול במדיניות שמאל, אבל זה כן מחייב את הלייבור להכיר בכך שניצחונות בסדר הגודל של טוני בלייר, או אפילו של הרולד וילסון, כנראה לא יתאפשרו בזמן הקרוב גם אם המפלגה תשוקם מחר.

דגל סקוטלנד - העשור
שינתה כיוון. סקוטלנד (צילום: Mattbuck, ויקיפדיה)

כמו כן, ה-SNP צפויה להפוך את סקוטלנד לכוח לעומתי לממשלה השמרנית. העשור שלפנינו הולך להכיל הרבה מאוד מתחים בין וסטמינסטר להולירוד (מושב הפרלמנט הסקוטי). אלא אם ה-SNP תיחלש באופן כואב בבחירות 2021 לפרלמנט הסקוטי, ניקולה סטרג’ון ואיאן בלאקפורד הולכים להיות קוץ בתחת של בוריס ג’ונסון.

ועוד כמה דברים ששווה להזכיר

מגמות פוליטיות ואירועים ששווה להזכיר היו למכביר, אבל אי אפשר לעבור על הכל. אז הנה כמה דברים ששווה להזכיר (חלקם התחילו עוד לפני העשור הזה, אבל הורגשו היטב עכשיו): עליית הפופוליזם בבריטניה. “האווירה העוינת” כלפי מהגרים לא חוקיים, שליוותה את העשור בתשע השנים בהן ת’רזה מיי הייתה שרת הפנים וראשת הממשלה. הפיצול בלייבור בין האליטה המטרופוליטנית (בעיקר מלונדון) אל מול עיירות הפועלים. התמודדות הלייבור עם תופעת האנטישמיות. אישור נישואים גאים בממלכה, כולל הבטחה שהדבר יקרה גם בצפון אירלנד. ובכלל, צפון אירלנד תפסה לא מעט כותרות, החל בקריסת הממשלה המקומית, דרך התמורות בפוליטיקה בה וכלה במשמעויות של הסכם הברקזיט עבורה. הפארסות הפוליטיות, שלא הוזכרו קודם, שהביא עמו הברקזיט (ההפסדים של ת’רזה מיי, הסירוב של האופוזיציה ללכת לבחירות, ההתנגשות בין הפרלמנט לממשלה במשטר פרלמנטרי ועוד). הכניסה של משבר האקלים לפוליטיקה הבריטית, כך שכל פוליטיקאי חש צורך להתייחס אליו. וסביר להניח שיש עוד דברים ששכחתי.

מבט אל ה-2020s

מצד אחד, יש דברים בהם צפויה מגמת התייצבות. לבוריס ג’ונסון יש רוב גדול בפרלמנט, עם מפלגה מאוחדת מאחוריו. זה אומר שהוא יוכל לחזור ולשלוט בפרלמנט, ולהחזיר מעט מהכוח של המוסדות הנבחרים לפוליטיקה הבריטית, על חשבון משאלי העם. סיום הוויכוח על הברקזיט עשוי גם, בטווח הארוך, להרגיע חלק מהקרעים. מבחינת שמאל-ימין, נראה שהקונצנזוס זז שמאלה. לא כפי שהיה אחרי ייסוד קונצנזוס מדינת הרווחה אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל הרבה יותר שמאלה ממה שהיה בימי קמרון.

מצד שני, יש גם חוסר יציבות באוויר. ה-SNP, כפי שכבר הוזכר, מתכוונת לדרוש עצמאות. ייתכן שהסכם הברקזיט של ג’ונסון יעודד את הדרישה למשאל עם על איחוד עם הרפובליקה בצפון אירלנד. גם אם ג’ונסון ויורשיו יצליחו לשמור על האיחוד באופן רשמי, ייתכן מאוד שבפועל הממלכה תהיה הרבה פחות מאוחדת (והיא אף פעם לא הייתה מאה אחוז מאוחדת). שוהי דאונינג 10 יצטרכו להתאמץ מאוד כדי לשמור על יציבות בתחום הזה.

המפלגות הולכות לתפוס כיוונים חדשים. ג’ונסון כבר מזיז את המפלגה השמרנית שמאלה (שוב, באופן יחסי, זה לא קורבין). הלייבור תפתח את העשור בצורך לבחור הנהגה חדשה, שתצטרך לשקם את המפלגה. הליברל-דמוקרטים במצב דומה. מפלגת הברקזיט, שנייג’ל פרג’ הודיע שישנה את שמה למפלגת הרפורמה, תצטרך לראות כיצד היא סוחפת את שונאי הממסד אחרי שהברקזיט ייצא לפועל.

אבל, כידוע, הנבואה ניתנה לשוטים, אז לא אגזים בהן. הבלוג לא הולך לשום מקום ב-2020, ואתם מוזמנים להמשיך ולקרוא כאן גם אז, בזמן אמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.