הבחירות הכלליות 2019 מאחורינו, ואפשר להסתכל על התוצאות. בוריס ג’ונסון הצליח לנצח בגדול, בזמן שהוא מרסק את מפלגת הלייבור ואת המפלגה הליברל-דמוקרטית. האחרונה גם איבדה את הראשה שלה, ג’ו סווינסון, שהפסידה במחוז הבחירה שלה. נייג’ל פרג’ נהפך לכמעט לא רלוונטי, וה-DUP לא רק איבדה גם היא את מי שאמור להנהיג אותה בווסטמינסטר, אלא גם איבדה את הרוב היוניוניסטי שלה בצפון אירלנד. זה נותן לבוריס ג’ונסון מנדט ציבורי של ממש להוציא את הסכם היציאה שלו לפועל, והפעם הפרלמנט יתקשה להצדיק הפרעה לכך. מצד שני, בסקוטלנד ה-SNP ניצחה ובגדול, וסביר להניח שהיא הולכת לעשות הכל כדי להפריע לג’ונסון עם השמפניה | צילום: בן שרד

אז זהו, יש תוצאות כמעט סופיות לבחירות הכלליות 2019. יש מנצח ברור, מנצחת בפוטנציה, וכל כך הרבה מפסידים. אז שנתחיל?

התוצאות

מפלגה

מספר מושבים אחוזים

המפלגה השמרנית

364

43.6

מפלגת הלייבור

203

32.2

SNP

48

3.9

המפלגה הליברל-דמוקרטית

11

11.5

מפלגת הברקזיט

0

2

המפלגה הירוקה

1

2.7

פלייד קמרי

4

0.5

DUP

8

0.8

שין פיין

7

0.6

מפלגות אחרות 3

0.8

*התוצאות על סמך 649 מתוך 650 מחוזות בחירה

המנצחים

המנצח הגדול

המנצח הגדול, כמובן, הוא בוריס ג’ונסון. הוא זכה ברוב השמרני הגדול ביותר מאז בחירות 1987, רוב לא מבוטל בכלל. עם רוב כזה, יהיה קשה לעצור לא רק את הסכם היציאה של ג’ונסון, אלא גם כל רפורמה אחרת שינסה להעביר. מרגרט ת’אצ’ר השתמשה ברוב שלה כדי להעביר רפורמות מהפכניות על אפם וחמתם של בכירים במפלגתה שלה. בכל מה שנוגע לברקזיט, ג’ונסון צפוי ליהנות מיותר כוח משל ת’אצ’ר, למרות שהמספרים שלו יותר קטנים. הסיבה פשוטה: זה היה הנושא המרכזי בבחירות. כעת, ג’ונסון יכול לטעון למנדט ציבורי להעביר את הסכם היציאה שלו. אמת, שיטת הבחירות הבריטית הופכת את כל המושג של מנדט ציבורי לבעייתי, אבל הפרלמנט כבר יתקשה לעצור אותו, ועוד יותר יתקשה להצדיק ניסיון לעצור אותו.

זה לא סוד שבוריס ג’ונסון יודע לעשות קמפיין טוב. הוא הוכיח את זה בבחירות 2008 לראשות עיריית לונדון. הגישה שלו לשטח מצוינת. הוא מודע היטב לחולשות שלו, ועשה מאמצים רבים להסתיר אותן. זו אחת הסיבות שהוא סירב להתראיין למראיינים מסוימים. אז נכון, היו לו כמה נפילות פה ושם, אבל הוא הצליח במשימה שלו: להשאיר את הדיון סביב הברקזיט. לעזאזל ה-NHS, לעזאזל השיטפונות בצפון אנגליה, בואו נגמור עם הניג’וס הזה שנקרא “ברקזיט”. כשהדברים האלו עלו, והיה נראה שקורבין מצליח להסיט את הדיון, התברר שההשפעה הייתה נמוכה למדי. נכון, הסכם היציאה של ג’ונסון הוא רק הסוף של השלב הראשון, אבל למי אכפת מהפרטים? תוסיפו לזה שהוא הבטיח המון הוצאות כדי לנסות להתנתק מהרזומה הלא פופולרי של שני קודמיו בתפקיד, וקיבלתם מתכון מנצח לזכייה בראשות הממשלה.

המנצחת הקטנה

לניקולה סטרג’ון יש סיבה להיות מרוצה: בדומה ל-2015, היא שוב כבשה את רובה של סקוטלנד. מבחינתה, והיא אמרה את זה במפורש, יש לה מנדט למשאל עם על עצמאות סקוטית. בוריס ג’ונסון, כך סטרג’ון, הפסיד בסקוטלנד, ולכן אין לו מנדט לחסום משאל עם כזה. זה בעיקר מעלה שאלה פילוסופית: האם לבוריס ג’ונסון שמורה הזכות, על סמך מנדט מאנגליה ומוויילס, לחסום את המחוקקים מטעם סקוטלנד להביא משאל עם שני? מצד שני, ניתן גם לשאול: האם לניקולה סטרג’ון ישנו מנדט לתת הוראות לממשלה המרכזית שנסמכת על מנדט ארצי, על סמך מנדט אזורי? התשובה לשתי השאלות האלו לא מובנת מאליה.

איאן בלאקפורד צפוי להגיע בראשות כוח ענק לווסטמינסטר, מה שיאפשר לו להשאיר את הנושא על סדר היום. כפי המטרה שלו תהיה לא להשיג אישור למשאל עם על עצמאות סקוטית, אלא לדאוג שהממשלה לא תפריע בעניין הזה. אבל לא לגמרי ברור שיש לבלאקפורד הרבה מה לעשות בעניין. ג’ונסון יצא מעמדת המיעוט המביכה בה הוצב כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה. אם הוא יחליט לחסום משאל עם שני על עצמאות סקוטלנד, הוא יכול. אמת, זה עלול להחריף את המתחים, אבל מצד שני הרוב שלו קיבל ממדים ת’אצ’ריסטיים, ולת’אצ’ר לא היה אכפת מקצת ריבים. אז למה שלג’ונסון יהיה אכפת?

המפסידים

המפסיד ובגדול

ב-2017, ג’רמי קורבין הביא עבור מפלגת הלייבור את העלייה השלישית בגודלה (בקול הפופולרי) בתולדות המפלגה (במקום השני 1945, במקום הראשון 1918). עכשיו, הוא הביא את הירידה השנייה בגודלה בתולדות המפלגה, עם 7.9% ירידה. הפעם היחידה בה הירידה הייתה קשה יותר הייתה ב-1983, אז מייקל פוט איבד קולות רבים לברית של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (שהתפצלה מהלייבור) והמפלגה הליברלית. מבחינת מושבים המצב עוד יותר מביך: הפעם האחרונה בה מצב הלייבור היה יותר גרוע הייתה ב-1935. והמכה גם הייתה מכוונת למקומות רגישים: מחוזות בחירה ששלחו חברי פרלמנט מטעם הלייבור במשך עשורים עברו לשמרנים. דמויות מפתח כמו דניס סקינר (שהיה אמור להיות אבי בית הנבחרים החדש אחרי פרישתו של קנת’ קלארק) ושרים בממשלת הצללים הודחו. מחוזות הבחירה של טוני בלייר וגורדון בראון הלכו לשמרנים ול-SNP בהתאמה. איפה שהלייבור הצליחה לשמור על נכסיה, כוחה ירד מאוד.

הסיבה ברורה: ברקזיט. קורבין כשל בהצגת עמדה ברורה וקוהרנטית למשך יותר מדי זמן. כשכבר הציג עמדה, לא רק שזה הרגיש לאנשים כאילו היה מאוחר מדי לכך, היא גם הרגישה כמו חוסר במנהיגות. באופן אישי, אני חושב שהעמדה שלו לא כזו לא קוהרנטית, אבל בהחלט יכול להבין למה בריטים רבים ראו בה כזו. בכל מקרה, הדבר גרם למצביעים רבים לעבור למפלגות אחרות. מי שלא היו מסוגלים להצביע לשמרנים, הלכו למפלגת הברקזיט. אחרים פשוט נשארו בבית. היו גם סיבות עומק נוספות, אבל אליהן לא אכנס כרגע.

בהתאם לכישלון, ג’רמי קורבין הודיע שהוא לא יעמוד בראש המפלגה בבחירות הבאות. הוא אמנם מתכוון להמשיך להנהיג את המפלגה במשך תקופת חשבון הנפש שהמפלגה צריכה לעשות, אבל אני חושב שאפשר להגיד שצדקתי בתחזית שלי שהבחירות האלו יסיימו את ימיו של קורבין כראש האופוזיציה. ראוי לציין שרבים מהכתבים העירו, ואני נוטה להסכים, שבנאום התבוסה שלו קורבין לא כלל שום הכאה על חטא ושום לקיחת אחריות אישית. הכל הרגיש כמו תירוצי “הרצפה עקומה”. ובכן, בפוליטיקה הרצפה עקומה, וכדאי לדעת לרקוד בהתאם.

הפסידה את המשחק

ג’ו סווינסון חלמה על ראשות הממשלה. מפה לשם, לא רק שהיא לא הצליחה להגדיל את המפלגה שלה, ולא רק שברית הרימיינרים שלה הוכחה כלא מאוד יעילה (אפילו המחוז ברקון ורדנורשייר, בו ניצחה מועמדת המפלגה הליברל-דמוקרטית ג’יין דודס בבחירות הביניים באוגוסט, חזר לשמרנים למרות ברית הרימיינרים) – היא עצמה הפסידה במחוז הבחירה שלה. זה מעמד מאוד מביך עבור כל ראש מפלגה, ובטח אם זה קורה אחרי כל כך מעט זמן בתפקיד. ככה חלומות מתרסקים.

מה קרה פה? הפרשנים הציעו שני הסברים עיקריים, ושוב אני נוטה להסכים עם שניהם. ראשית, ההיבריס שלה שהיא דיברה על כך שהיא הולכת להיות ראשת הממשלה. מבחינת הקול הפופולרי, המפלגה, והברית שקדמה לה, הייתה בשיאה כשהיא הבטיחה לאתגר את שיטת שתי המפלגות. הרבה אנשים הסכימו להצביע למען מטרה זו. אחרי שממשלת הקואליציה גרמה לרבים להרגיש שהאתגור הזה הוא לא יותר מבלוף, המפלגה התרסקה ב-2015. סווינסון הציעה משהו לא ריאלי, ולזה לא ממהרים להצביע. שנית, העוינות שלה כלפי ג’רמי קורבין. אמת, לא קל לתמוך בקורבין. אבל, הוא היה האופציה הריאלית היחידה להיכנס לדאונינג 10 שהציעה משאל עם נוסף. חוסר המוכנות של סווינסון לתמוך בו פשוט אמר שהצבעה לסווינסון היא הצבעה נגד משאל עם, כי כל חבר פרלמנט ליברל-דמוקרטי נוסף פירושו עוד קושי על קורבין להקים ממשלה. ויש גם את העניין המגדרי. לא קל להיות אישה פוליטיקאית. ובכל זאת, אותה אישה קיבלה גם סקרים מחמיאים בשלב מוקדם יותר.

אגב, סווינסון אמנם לא הודיעה על התפטרות מהמפלגה, ולא ממש התייחסו למה שהעתיד צופן לליברל-דמוקרטים, אבל בשביל זה יש למפלגה חוקה. סעיף 18.2 לחוקת המפלגה קובע שיש לערוך בחירות חדשות לבחירת ראש/ת המפלגה במקרה בו ראש/ת המפלגה המכהנ/ת חדל/ה מלכהן בפרלמנט. עד אז, כך קובע סעיף 17.2 לחוקה, הסגן, במקרה שלנו אד דייווי, ישמש כממלא מקום. עכשיו רק נראה אם המפלגה תתמיד בחוקה שלה עצמה, או שתנסה לשנות את החוקים כדי להשאיר את סווינסון ראשה מבחוץ.

שומש ונזרק

עוד הפסד לא נעים היה של ה-DUP. לא רק שהיא איבדה את הרוב היוניוניסטי בצפון אירלנד, גם היא איבדה את הראש. נייג’ל דודס, ראש המפלגה בווסטמינסטר, הפסיד למועמד השין פיין. כנראה ששיתוף הפעולה עם ממשלות מיי וג’ונסון לא עשתה למפלגה טוב ברגע שהובן אילו הסכמים השניים האלו בישלו ומה משמעותם עבור צפון אירלנד. גם המוכנות שלהם לתמוך בברקזיט לא היטיבה עם המפלגה. ארלין פוסטר, ראשת המפלגה, אמרה שהיא לא מתחרטת עקב התקציבים שזה הביא לצפון אירלנד. המצביעים כנראה לא חשבו שזה היה שווה את זה.

נייג'ל דודס
הראש הודח. נייג’ל דודס (צילום: כריס מקאנדרו)

הפסיד מהצד

גם נייג’ל פרג’ לא היה להיט. מפלגת הברקזיט זכתה לשני אחוזים בלבד מהקול הפופולרי. ב-2013 זה עוד היה עובר על הקשקש את אחוז החסימה הישראלי. יש לציין, בחלק ממחוזות הבחירה המפלגה הזו סייעה ללייבור או לשמרנים להרוויח מושב. ועדיין, המפלגה לא הייתה סיפור הצלחה גדול. גם אם נכפיל את זה, שכן היא לא העמידה מועמדים במחוזות בשליטת השמרנים, הרי שעדיין נקבל פחות ממחצית מה שהשיג פרג’ עם UKIP ב-2015.

אבל הוא גם הפסיד, כי הוא לא קיבל את מה שרצה. במקרה הטוב ביותר שהוא יכול לייחל לו, הברקזיט יהיה ההסכם של ג’ונסון. זה הרבה פחות ממה שפרג’ מוכן לקבל. מצד שני, ייתכן מאוד שהוא מנע מצב של פרלמנט תלוי שיוכל להמשיך לשחק בברקזיט עד עולם. אבל, עדיין, זה הפסד של פשרה, לא ניצחון. והוא יהיה הראשון להגיד את זה.

הפרישו להפסד

כתבה של האינדיפנדנט מצאה שכל חברי הפרלמנט שערקו מהלייבור או מהשמרנים לטובת מפלגות מרכזיות יותר, כמו הקבוצה העצמאית לשינוי או הליברל-דמוקרטים, לא זכו לחזור לפרלמנט. ואלוהים יודע ש-2019 הייתה מלאה בעריקים כאלו. בין הפורשים ניתן למנות את אנה סוברי, צ’וקה אומונה, סם ג’ימה ועוד. באופן אישי, אני חושב שטוב שהבוחרים נפטרו מהם. מדובר באנשים שנבחרו על מצע מסוים, ואז ערקו למפלגה עם מצע אחר, או פשוט הסירו מחויבות למצע המקורי. הרבה פעמים עריקים נוהגים להעמיד את עצמם לבחירה מחדש בבחירות ביניים, כדי לתת לציבור בוחריהם את האפשרות להחליט מה מתאים להם יותר. אף אחד מהעריקים הנ”ל לא עשה זאת, כך שחלקם הסתובבו בפרלמנט במשך קרוב לשנה תוך כדי שהם בוגדים במנדט שניתן להם. אז שיקבלו צינון לאופורטוניזם שלהם. לא נורא.

התוצאה הכללית

מצד אחד, יש לנו מפלגה עם רוב נוח למדיי, שלהעברת ההבטחה העיקרית שלה תוכל להיעזר גם עם מורדים בלייבור שמעוניינים לכבד את תוצאות משאל העם מ-2016. מהעבר השני, עומדות שלוש מפלגות שלא רק שרוסקו, אלא גם צריכות להתחיל בתהליך בחירת ראש/ה חדש/ה. אליהן מצטרפת מפלגה שהולכת להיות שיכורה מאדי ההצלחה של עצמה, מבלי שתשים לב שאין לה את הכוח הפרקטי לכפות דבר. זה ממש לא בטוח, אבל כבר ממש לא בלתי סביר להניח שבריטניה עומדת בפני חזרה ליציבות פרלמנטרית. הקיטוב ימשיך, ולא מן הנמנע שבבחירות 2024 (אם לא יוקדמו) יתקבל שוב פרלמנט תלוי. ועדיין, הפרלמנט הנוכחי כנראה לא יתפזר כל כך מהר.

תיקון תחזיות

כשת’רזה מיי התפטרה, חזיתי שברקזיט עם הסכם כבר לא נראה. או שיתרחש ברקזיט ללא הסכם, או שהברקזיט יבוטל כך או אחרת. הבחירות האלו כמובן טרפו את הקלפים. עכשיו ביטול הברקזיט נראה כלא סביר, בעוד עדיין קיים הסיכוי שבסוף 2020 בריטניה תמצא את עצמה בלי הסכם סחר עם אף מדינה או בלוק סחר. אבל, הנבואה ניתנה לשוטים, אז אולי עדיף לא לוותר לגמרי על ביטול הברקזיט. אבל בקטנה, רק כדי שלא נופתע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *