השבוע האחרון לבחירות התחיל עם סיומה של עונת הדיבייטים. גם הפעם, ראש בראש, בוריס ג’ונסון וג’רמי קורבין התווכחו על הנושאים החשובים שעל סדר היום. בניגוד לדיבייט הראשון בסדרה, הדיבייט הזה היה מעניין וחי. ג’ונסון ניסה למשוך את הדיון לעבר הברקזיט, בעוד קורבין ניסה למשוך את הדיון לעבר כל דבר אחר. מצד שני, גם הסכמה אחת או שתיים נרשמו שם | צילום: BBC 1

תקופת הבחירות בבריטניה נכנסת לישורת האחרונה. אתמול (ו’) התקיים דיבייט הבחירות האחרון שיכלול ראשי מפלגות לפני ההגעה לקלפי. כמו בדיבייט הראשון שהתקיים ב-ITV, גם הפעם הדיבייט התקיים בין שני המועמדים לראשות הממשלה – בוריס ג’ונסון וג’רמי קורבין. הפעם הדיבייט התקיים ב-BBC, בהנחיית ניק רובינסון. אז מה היה לנו? בואו נראה.

בגדול

אם להשוות לדיבייט ב-ITV, שהיה חלש ועייף, הפעם היה נראה שג’ונסון וקורבין טרחו לשתות טיפה קפה לפני שהם הגיעו לאולפן. הם היו נמרצים יותר, היה מעניין להקשיב להם. אפילו הקלישאות החוזרות שלהם לא הרגישו כאלו קלישאתיות. זאת, למרות שבפועל ג’ונסון התעקש להמשיך לדבר על הברקזיט בכל הזדמנות, וקורבין ניסה כל הזמן לדחוף לעבר ה-NHS. ייתכן שעזרה העובדה שבניגוד לדיבייט הראשון, הדיבייט הנ”ל לא הקדיש חצי מהזמן לברקזיט, אלא שתי שאלות בלבד שנשאלו ונענו כמקשה אחת.

אם יש משהו שבלט זה שג’ונסון יזם יותר התקפות על קורבין. קורבין החזיר לו, אבל אם שואלים מי התחיל, אז ברוב המקרים זה היה ג’ונסון. לדעתי, בכל אופן, זה לא גרם לקורבין להיראות מנומס כמו שזה גרם לו להיראות כמי שמנסה לא להיכנס לעימותים. כמובן, ייתכן שזה נובע מכך שהתרבות הפוליטית האגרסיבית משפיעה על התפישה שלי את הדברים. בכל מקרה, זה לא שהוא לא יזם תקיפות, אבל הוא לא כיוון אותן בתחילה נגד ג’ונסון אלא נגד המדיניות השמרנית כולה. כדי לתקוף את ג’ונסון ישירות הוא היה צריך להחזיר. אבל, כשהוא החזיר הוא ידע להחזיר יפה, והצליח למשוך את תשומת לבו של הקהל. ג’ונסון, מצדו, הוא לא פראייר כשזה מגיע לתקשורת, והצליח גם הוא לזכות באהבת הקהל יותר מפעם אחת.

ג'רמי קורבין
לא יזם התקפות. ג’רמי קורבין (צילום: BBC 1)

פתיחה

אז מה שאלו? השאלה הראשונה הייתה מפתיעה במקוריותה: האם ג’ונסון וקורבין מודאגים מכך שראשי הממשלה לשעבר ג’ון מייג’ור וטוני בלייר קראו, בנפרד, שלא להצביע למפלגות מהן באו, השמרנים והלייבור בהתאמה. ג’ונסון לעג למייג’ור ואמר שאצלו המפלגה השמרנית מאוחדת. יש לציין שזו לא אמירה סתמית. מייג’ור הראה בשנות התשעים מנהיגות חלשה למדיי במפלגה, והיו בה לא מעט קרעים. אחד מהם היה, ודאי תוכלו לנחש, סביב נושא האיחוד האירופי. השיא היה כשג’יימס גולדסמית’ הקים את מפלגת משאל העם (על האיחוד, כמובן) ב-1994, וב-1997 חבר הפרלמנט השמרני ג’ורג’ גרדינר ערק אליה. לפי הערכות, המפלגה הזו הייתה סיבה לאובדן של מספר יפה של מושבים שמרניים בבחירות 1997. בכל מקרה, המנחה ניק רובינסון הזכיר שג’ונסון השעה מהמפלגה את מי שהתנגדו למדיניות הברקזיט שלו. ג’ונסון אמר שבמפלגה שלו יש מגוון עמדות בנושא.

קורבין אמר שבלייר ומייג’ור מוזמנים להגיד את דעתם, אבל שהוא מציע להם לחשוב על מדיניות הצנע שהחלה בתחילת העשור. למרות שקורבין לא הפיל את האשמה לצנע על בלייר, אין ספק שמדובר פה בעקיצה לבלייריסטים: טוני בלייר נחשב בעיניי רבים בשמאל הבריטי למרגרט ת’אצ’ר 2.0. האמירה של קורבין למעשה רומזת שבלייר בפועל קורא להמשך מדיניות ימנית, כפי שרבים מאשימים שהוא עשה כראש ממשלה בעצמו. בלייר כבר ניסה בעבר להילחם בטענה הזו, ככה שדיי ברור שקורבין מנסה להחזיר לו איפה שכואב.

ברקזיט

אני לא רואה טעם להיכנס לשאלות המדויקות שנשאלו על הברקזיט ומה בדיוק ענו עליהן. הדברים ידועים: ג’ונסון אומר שיש לו הסכם מדהים ושאף אחד לא מבין מה העמדה של קורבין בנושא; קורבין אומר שהסכם היציאה של ג’ונסון נוראי, ושהסכם יציאה שהוא יגיע אליו ישמור על זכויות העובדים. מעט מאוד דברים שלא שמעתם בעצמכם או קראתם בבלוג הזה המון פעמים בעבר.

כמובן, גם זה שג’ונסון ניסה לדחוף את נושא הברקזיט לכל שאלה זה לא עניין חדש: הוא דחף את הנושא לדיונים על ה-NHS, המימון לתכניות שלו המועצות במצע המפלגה, לדיון על האיזון בין ביטחון לזכויות אדם, לדיון על השנאה בפוליטיקה ועוד. כמובן, הסיבה לכך ברורה: ככל שהבחירות האלו יהיו יותר על נושא הברקזיט, כך יגדל יתרונו. הרבה מאוד מההבטחות שלו למעשה מבטיחות לתקן את מה שדייוויד קמרון ות’רזה מיי עשו לפניו. ובואו נודה, “אני הולך לתקן את הנזקים שהמפלגה שלי עשתה בתשע השנים האחרונות” פחות קליט ככותרת למצע. לעומת זאת, להבטיח להוציא לפועל הסכם ברקזיט שכבר קיים ושכולם יודעים מה הוא, זה עניין שמושך יותר קולות. לכן, הוא צריך להפוך את הכל לקשור לברקזיט.

קורבין, מצדו, בכל פעם שנושא הברקזיט עלה ונעשה מעמיק מספיק, הזהיר מפני ארצות הברית. לא בהכרח רק מבחינת זה שהיא תקנה את ה-NHS וכדומה, אלא גם שג’ונסון בונה על הסכם סחר עם ארצות הברית שלדבריו ייקח שבע שנים לשאת ולתת עליו. לדבריו, משך הזמן הזה הוא הערכה של הממשלה. אבל זה בנוהל. מה שיותר מעניין היה ההאשמה שלו שהסכם היציאה של ג’ונסון עלול להשאיר את בריטניה בלי הסכמי סחר כלל. ג’ונסון טען שהסכם היציאה שלו דואג שזה לא יקרה, אבל במקרה הזה ההאשמה של קורבין נכונה: הסכם היציאה הנוכחי מאפשר תקופת מעבר למשא ומתן עד סוף 2020. אם עד אז לא יושג הסכם סחר עם האיחוד, בריטניה תמצא את עצמה בלי הסכמי סחר, אחד החששות הרציניים מיציאה ללא הסכם.

הסכמות

לא תאמינו, אבל גם הסכמות נרשמו בדיבייט. למשל, גם ג’ונסון וגם קורבין חושבים שביטחון וזכויות אדם אינם צריכים לבוא זה על חשבון זה. ההבדל היה בגישה: קורבין טען שצריך להשקיע בכל הסביבה (חינוך, בריאות הנפש וכו’) כדי להבטיח את הביטחון, בעוד ג’ונסון טען שאסור היה לשחרר את המפגע מגשר לונדון מוקדם באופן אוטומטי (אגב, למקרה שקראתם על זה בתקשורת הישראלית, המפגע אוסמן קאן לא תכנן לפגוע בבתי כנסת).

שקרים, רבותיי, שקרים

השאלה האחרונה נשאלה לגבי מה שצריך לעשות לפוליטיקאי שמשקר לציבור במהלך קמפיין. זה הוביל, כמובן, להיאבקות בין שני המתמודדים. ג’ונסון הזכיר שמפלגת הלייבור הבטיחה ב-2017 לכבד את תוצאות משאל העם, וכעת קורבין מאיים במשאל עם נוסף על הנושא. קורבין טען שהסכם היציאה צריך לעמוד למבחן הציבור. יש להזכיר שזו לא הייתה העמדה של הלייבור בתחילת הדרך, ושהיה צריך להיאבק עם קורבין בתוך המפלגה כדי להזיז אותו לעבר העמדה הזו. אגב, זה גם מסביר למה קורבין מנסה כל הזמן לדבר על ה-NHS: בדיוק כמו שאצל ג’ונסון הברקזיט הוא החוזקה שלו, אצל קורבין מדובר בחולשה, שכן הוא מאכזב גם את הרימיינרים וגם את הברקזיטרים.

קורבין, מצדו, הזכיר את פרשת האוטובוס של ג’ונסון. למי שצריכים תזכורת: במהלך משאל העם, ג’ונסון נסע ברחבי בריטניה באוטובוס עליו נכתב בגדול “אנחנו מעבירים לאיחוד האירופי 350 מיליון ליש”ט בשבוע – בואו נממן את שירותי הבריאות שלנו במקום. הצביעו לעזוב [את האיחוד האירופי]”. רק שאפעס, המספרים הם יותר סביב 250 מיליון ליש”ט לשבוע. אני חושב שעם כל הכבוד להפרש, שהוא לא פעוט כלל, העיקרון הוא אותו עיקרון, וההפרש הוא לא מה שהופך את הטיעון מרלוונטי ללא רלוונטי. אבל, בפוליטיקה הבריטית הדבר עומד כראיה לכך שג’ונסון הוא שקרן פתולוגי. ג’ונסון ניסה לטעון שאם מסתכלים על הנתונים, התשלומים לאיחוד רק עלו. עכשיו, זה כבר נעשה מהמקפצה. לא רק שלא ברור למה שהתשלומים לאיחוד יעלו, ג’ונסון בעצמו התחיל לדבר בחודשים האחרונים על “250 מיליון ליש”ט בשבוע”. אז אלא אם יש בסיס מספרי כלשהו שבו 250 גדול מ-350, באמת לא ברור על מה מבוססת האמירה הזו.

בוריס ג'ונסון
אז כמה משלמים לאיחוד? בוריס ג’ונסון (צילום: BBC 1)

מי ניצח?

בדומה לדיבייט של ITV, גם הפעם התוצאות צמודות: לפי סקר של YouGov, מכלל הנשאלים 52% חשבו שבוריס ג’ונסון ניצח, ו-48% חשבו שקורבין ניצח. זאת, לעומת 51-49 לג’ונסון בדיבייט הראשון. לא ברור אם זה כי שניהם עשו עבודה טובה, או כי כפי שכל מי שמסתכל מהצד שואל את עצמו: איך בריטניה הגיעה למצב שבו היא צריכה לבחור בין שני אלה? התשובה, אגב, היא שבפוליטיקה בכל מקום, לא פעם נתקעים בבחירה בין שתי אופציות גרועות.

כמובן, זה לא באמת אומר משהו. הבחירות בבריטניה אינן נשיאותיות, אלא פרלמנטריות. כלומר, הכוח הוא מפלגתי ולא אישיותי נטו. המפלגה השמרנית מובילה בסקרים בענק על פני הלייבור. גם סביר להניח שבשלב הזה רוב המצביעים כבר יודעים למי יצביעו, כך שלא ברור כל כך מה יכולה להיות ההשפעה של הדיבייט הזה. אבל אולי, מי יודע, גם הבודדים ששינו את דעתם או החליטו על סמך הדיבייט הזה, ישנו במעט את התמונה בפרלמנט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.