בשעה טובה ואחרי סאגה בלתי נגמרת, אתמול (ה’) הדבר קרה – ממשלת בריטניה והאיחוד האירופי הסכימו על הסכם יציאה. בגדול, הסכם היציאה אומר שעל-מנת להימנע מגבול קשיח בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית, סחורות מהאי הבריטי ייבדקו בנמלי צפון אירלנד. או בקיצור, גבול פנימי, שהובטח שלא יהיה. כמו כן, אסיפת צפון אירלנד תצטרך לאשר את ההסכם מדיי מספר שנים, תוך כדי הסרת הווטו של המפלגות הגדולות, ובראשן ה-DUP. שלא במפתיע, רבים לא שמחים מההסכם הזה. ב-DUP זועמים על הגבול הפנימי (וכנראה גם על לקיחת הווטו). נייג’ל פרג’ מעדיף דחייה של הברקזיט לצורך בחירות על פני ההסכם הזה. ג’רמי קורבין חושש מפני מרוץ לתחתית. לכן, ממש לא בטוח שלבוריס ג’ונסון יש את המספרים הדרושים בפרלמנט כדי לאשר את ההסכם. אבל, מי יודע, אולי הישועה שלו תגיע דווקא מצד תומכי משאל העם השני. את כל זה נדע בשבת, בדיון מיוחד שייערך בנושא. כלומר, אם הוא ייערך, כי ישנה עתירה לבית המשפט בסקוטלנד לפיה ההסכם הזה בכלל לא חוקי | צילום: דאונינג 10
אז ברכות לבוריס ג’ונסון – יש מתווה חדש להסכם היציאה. רבים לא האמינו שהוא יצליח. אני הייתי ביניהם, יש לציין. האמנו לאנשי האיחוד שהסכם היציאה של ת’רזה מיי לא ייפתח למשא ומתן מחודש. והנה ג’ונסון – עם קצת אופטימיות והרבה ערפל סביב דבריו – הצליח לחתום על עסקה חדשה עם האיחוד. כלומר, לא חדשה מהניילונים, רוב ההסכם הוא עדיין הסכם היציאה של מיי. אבל, ג’ונסון הצליח לעשות את הבלתי יאומן ולהחליף את ה-backstop המשוקץ בהסדר אחר. אם אתם זוכרים, ג’ונסון ניסה לעשות קולות של מאמצים להחליף את ה-backstop כחודש לאחר כניסתו לתפקיד (מבלי שהציג אלטרנטיבה), אבל נענה בדרישה להציג משהו ברור במקום. ג’ונסון הלך, עשה שיעורי בית, והציג בסיס למתווה חלופי. אחרי מו”מ מרתוני מול האיחוד, אתמול (ה’) הושג הסכם היציאה החדש, אותו אישרה המועצה האירופית.
על-מנת להקל בקריאה, בפוסט זה כאשר אדבר על בריטניה, הכוונה היא לאי הבריטי בלבד (בלי צפון אירלנד), וכאשר ארצה להתייחס לישות הפוליטית כולה אדבר על הממלכה המאוחדת. אם אדבר על אירלנד, הכוונה היא לרפובליקה האירית, בעוד אם ארצה להתייחס לאי כולו אדבר על האי האירי. קצת מבלבל, אבל זו לא אשמתי שלא כל האי האירי בחר בעצמאות מהממלכה המאוחדת ב-1922 (האמת היא שאם כולו היה בוחר, היינו מסיימים עם סאגת הברקזיט במרץ).
אז מה הסכם היציאה החדש כולל?
ההסדר החדש אומר כך: אחרי הרבה הכרה בכך שהסכם יום שישי הטוב הוא חשוב ויש לשמור עליו מכל משמר, ורשימה של עקרונות שמחויבים לשמור עליהם, יש הגעה לתכל’ס. עקרונית, ההסכם קובע שצפון אירלנד תישאר מטריטוריית המכסים של הממלכה המאוחדת. בכך, צפון אירלנד תיכלל בכל הסכם סחר עליו תחתום הממלכה.
כדי להימנע מגבול קשיח בין צפון אירלנד לרפובליקה האירית, בדיקת סחורות תיעשה בנמלי צפון אירלנד, כולל של סחורה שמגיעה מבריטניה. מכסים על סחורה מבריטניה לא יוטלו למעט במקרים שיש חשש שהסחורה תמשיך לאירלנד. סחורות שיגיעו לצפון אירלנד מחוץ לאיחוד ייחשדו שהן עלולות להמשיך לאירלנד, אלא אם יעמדו בקריטריונים שייקבעו על-ידי ועדה משותפת לנציגים מהממלכה והאיחוד עד סוף תקופת המעבר (שתימשך עד סוף 2020). הוועדה תהיה מוסמכת לשנות את הקריטריונים בכל עת, תוך התייחסות למצב בצפון אירלנד. אם שולם מס על סחורה חשודה בלי שעברה את הגבול, ממשלת הממלכה תצטרך לפצות את משלמ/ת המכס. בנוסף לאלו, רגולציות על מוצרים וסחורות בצפון אירלנד יישארו בהתאם לחוקי האיחוד, ובהתאם סחורות מבריטניה לצפון אירלנד יעברו בדיקה של עמידה בתקנים. כל זה לא אמור להשפיע על מעבר סחורות מצפון אירלנד לבריטניה. לכך ניתן להוסיף עוד כמה עניינים פחות מעניינים, כמו מע”מ אירופי בצפון אירלנד, שממשלת הממלכה תהיה רשאית לתת לו הטבות וכדומה.
זה לא נגמר כאן. את כל היופי הזה תצטרך לאשר אסיפת צפון אירלנד פעם בכמה שנים. עקרונית, אחרי תקופת המעבר, תחל ב-1 בינואר 2021 “תקופה התחלתית” בת ארבע שנים. חודשיים לפני סיום התקופה ההתחלתית, תתבקש אסיפת צפון אירלנד להצביע על הנושא, כל מספר שנים. אם יושג רוב פשוט, ההסכם ייכנס לתוקף לארבע שנים נוספות. אם יושג רוב חוצה גושים (קרי, הן רוב לאומני והן רוב יוניוניסטי), התוקף של ההצבעה יהיה שמונה שנים. ואם ההסכם נפל? אז נכנסים לתקופת מעבר של שנתיים, במהלכן הוועדה המשותפת תיתן המלצותיה לאיחוד ולממלכה, ואז יתחילו בשבירת הראש.
מה זה אומר?
בגדול, ממשלת הממלכה המאוחדת קיבלה את מה שהיא רצתה: היא תוכל לעבוד על הסכמי סחר משלה, בלי להיות כפופה לאיחוד ובלי שלאיחוד יהיה איזשהו כלי להחזיק את הממלכה באיחוד המכסים והשוק המשותף נגד רצונה. זו היווה את עיקר ההתנגדות ל-backstop. על נושא ההתנגדות השני, ההפרדה של צפון אירלנד מבריטניה עם גבול פנימי, הייתה פשרה. סחורות בריטיות יצטרכו לעבור בדיקה בנמלים צפון איריים, אבל מצד שני ברוב המקרים הם לא יהיו מחויבים במכס. לא האידיאל שהיה לתומכי הברקזיט בראש, אבל לא ניתן באמת להגיע להסדר בו גם אין גבול פנימי, גם אין גבול קשיח על האי האירי וגם שהממלכה תהיה חופשית לחלוטין מהאיחוד. על משהו היה צריך להתפשר, ונראה שג’ונסון הצליח להשיג את מה שרצה תוך כדי שהתפשר קצת פחות ממיי. נכון, הוא הבטיח בלי גבול פנימי, אבל זו לא תהיה הפעם הראשונה בה ג’ונסון מפר הבטחה.
יש גם חשיבות להסדר באסיפת צפון אירלנד. עקרונית, בגלל שהחוק לגבי אסיפת צפון אירלנד קובע שלגבי חקיקה מסוימת יש צורך ברוב הן בקרב היוניוניסטים והן בקרב הלאומנים, יש ל-DUP ולשין פיין זכות וטו, כמפלגות שמחזיקות ברוב מוחלט בגושים שלהן. הצורך ברוב בין גושי רק כדי להאריך את משך האישור מארבע לשמונה, והיכולת להסתפק ברוב רגיל כדי להעביר את זה, עוקפת את זכות הווטו של המפלגות. במקרה הזה, החשש היה יותר מווטו של ה-DUP, אבל בפועל זה עקף כל וטו אפשרי.
תגובות
למרות שמן הסתם היו לבוריס ג’ונסון גם לא מעט תומכים, מטבע הדברים את תשומת הלב משכו המתנגדים. הראשונים ברשימה הם חברי ה-DUP, שלא ממש מרוצים מהעניין. נייג’ל דודס, ראש המפלגה בווסטמינסטר, האשים את ג’ונסון שהוא כל כך רצה להימנע מבקשת דחייה, שהוא ניסה להשיג הסכם בכל מחיר. יש לציין שאם זה נכון, הרי שחוק בן, זה שמחייב את ג’ונסון לבקש דחייה אם לא ישיג הסכם, עשה את שלו. בכל מקרה, לא מעט שמרנים מקבוצת המחקר האירופית (ERG), שלמרות שמה היא למעשה אירוסקפטית, אמרו שיתקשו להצביע בעד ההסכם בלי תמיכת ה-DUP.
למה ה-DUP כל כך מתנגדת? ובכן, ראשית, בגלל הגבול הפנימי בין צפון אירלנד לבריטניה. נכון, זה לא לגמרי גבול, אבל זה עדיין סוג-של גבול. את זה המפלגה היוניוניסטית מתקשה לעכל. מה שעוד ניתן לשער שהוציא אותה מכליה זה נושא הווטו. רוב צפון אירלנד הצביעה בעד הישארות באיחוד ב-2016, והרכב אסיפת צפון אירלנד משקף את זה. בלי הווטו, ה-DUP עלולה למצוא את עצמה מפסידה כל ארבע שנים את ההצבעה הזו.
עוד מתנגד חריף היה נייג’ל פרג’. הוא אמר שמדובר בהתקדמות, שכן עכשיו מדובר “בהסכם השני הכי גרוע בהיסטוריה”. לדבריו, לא מדובר בשדרוג משמעותי להסכם של ת’רזה מיי, שקושר את הממלכה לאיחוד. הוא אף אמר שהוא מעדיף לקבל דחייה של הברקזיט כדי ללכת לבחירות כלליות ולנסות לצאת בתנאי ארגון הסחר העולמי (קרי, ללא הסכם), מאשר לצאת מהאיחוד בתנאים האלו ב-31 באוקטובר. יש לציין שפרג’ מקפיד לטעון שלא מדובר בהסכם יציאה אלא ב”אמנה אירופית” חדשה.
וכמובן, לא נשכח את חברינו באופוזיציה. ג’רמי קורבין מתנגד להסכם הן עקב הגבול הפנימי בים האירי, והן בגלל שלטענתו ההסכם מעודד “מרוץ לתחתית” בכל הקשור להגנה על עובדים. במפלגת הלייבור ישנו חשש שהיציאה מחוקי העבודה האירופיים לא יביא לחקיקה של חוקים בריטיים דומים, אלא לפגיעה בזכויות עובדים וצרכנים. לכן, קורבין מעוניין בהסכם שיביא ליחסים קרובים יותר עם האיחוד.
יעבור בפרלמנט?
ההסכם אולי הושג, אבל רחוק מאישור. ההסכם יצטרך לקבל את אישורם של הפרלמנט הבריטי ושל הפרלמנט האירופי. לגבי הפרלמנט האירופי, יש מבינים ממני שידעו להגיד מה הסיכוי שלו לעבור שם (למרות שככל הנראה דיי גבוהים). הבעיות האמיתיות הן בפרלמנט הבריטי. צריך לזכור שלפני ההצבעה שהחלה את התהליך של העברת חוק בן, ממשלת ג’ונסון הייתה במיעוט פרלמנטרי של אחד. מאז, הוא הספיק להשעות מספר מכובד של חברי פרלמנט שמרנים. חלקם, כמו סם ג’ימה, עברו למפלגות אחרות והצבעתם לא תשוב. לזה אפשר להוסיף את חברי ה-DUP, שכנראה רובם אם לא כולם יצביעו נגד ההסכם. כמו כן, יש לספור את חברי ה-ERG, שאמנם חלקם יצביעו למרות ה-DUP, אבל חלקם מסרב. אבל גם אם כל המושעים יצביעו עם הממשלה, וגם ה-DUP וה-ERG, אנחנו עדיין מדברים על מיעוט של אחד.
זה אומר שג’ונסון יצטרך עזרה מהאופוזיציה. לשמחתו, יש לו סיכוי. סטיבן קינוק הוא חבר פרלמנט מטעם הלייבור שעומד בראש קבוצה של חברי מפלגה שמעוניינים להעביר איזשהו הסכם כדי לכבד את ההחלטה מ-2016, אבל בצורה אחראית. בגדול, הם רצו לנסות להעביר את ההסכם של ת’רזה מיי, אבל ללא הצלחה. האם עכשיו יצביעו בעד ההסכם של ג’ונסון? לא בטוח. ידוע שבלייבור עושים מאמצים כדי להוריד אותם מהעץ כדי שיצביעו נגד הממשלה, אבל לכו תדעו. בקיצור, לא בטוח שלג’ונסון יש את המספרים, אבל גם לא בטוח שאין לו אותם. מחר (ש’) יתקיים דיון מיוחד (לראשונה מזה עשור שמתקיים דיון בשבת), ואז נדע.
עוד מוצא
אבל יכול להיות שלבוריס ג’ונסון יש עוד מוצא: משאל עם. אתמול (ה’) הפרלמנט העביר החלטה שתאפשר להצמיד תיקונים להסכם היציאה. המטרה מאחורי זה היא להעלות תיקון שיתנה את אישור ההסכם במשאל עם, בתקווה שיהפוך את ההחלטה. כמובן, ג’ון ברקו יצטרך להחליט שהתיקון עולה להצבעה, אבל אם יחליט זה עשוי להיות קרש הצלה לג’ונסון. העניין עם משאל עם שני זה שהוא לא יכול להיות כללי כמו משאל העם מ-2016. הוא יצטרך להיות על הסכם מסוים, ואז לצד האפשרות להצביע בעד ההסכם אפשר להוסיף את האפשרות להישאר באיחוד או לצאת ללא הסכם (או רק אחת מהן, כפי שחלק מציעים). יכול להיות שכדי להגיע למשאל העם הזה, הפרלמנט יסכים להצביע בעד ההסכם של ג’ונסון. ת’רזה מיי ניסתה לעשות דבר דומה כדי להביא לתמיכה בהסכם שלה מצד האופוזיציה, רגע לפני שחברי מפלגתה הודיעו לה שנגמר הסיפור (בין השאר בגלל העניין הזה).
אז האם ג’ונסון ילך על זה? לא בטוח. יכול להיות שהוא יקווה שהפרלמנט יעביר את ההסכם כחלק מהעברת התיקון בלי שג’ונסון יצטרך להאכיל את חברי הפרלמנט בכפית. אם הוא יגיד את זה ישירות, הוא עלול להפסיד הרבה מצביעים שמרנים, ולכן יכול להיות שעדיף לו לסתום את הפה ולתת לאופוזיציה לעשות את שלה.
ואם ההסכם לא יעבור?
ובכן, בהצהרה משותפת לתקשורת של בוריס ג’ונסון ונשיא הנציבות האירופית ז’אן-קלוד יונקר, יונקר אמר שעכשיו שיש הסכם אין צורך בדחייה. רבים מיהרו לפרש זאת כהודעה של האיחוד שלא תהיה דחייה. זה, כמובן, לא נכון. יונקר לא רלוונטי להחלטה הזו, ולא בטוח שמנהיגי מדינות האיחוד יסרבו לדחייה. אם ההסכם יעבור עם צורך במשאל עם, האיחוד ישמח לתת את הזמן למשאל כזה לקרות, ואם לא יעבור בכלל וירצו ללכת לבחירות כלליות, יש סיכוי טוב שגם בקשה זו תאושר.
עקרונית, חוק בן קובע במפורש שכדי להתחמק מהצורך בבקשת דחייה, ג’ונסון לא צריך רק להגיע להסכם עם האיחוד, אלא גם לאשר אותו בשני בתי הפרלמנט. לכן, נראה שג’ונסון עדיין יצטרך לבקש דחייה (או למצוא תעלה למות בה, כפי שהצהיר שיעדיף לעשות על פני בקשת דחייה). עם זאת, במקרה כזה ג’ונסון יהיה המנצח הגדול של משחק ההאשמות, שכן הוא עשה את החלק שלו, ואלו היו הרימיינרים בפרלמנט שסירבו לקבל כל הסכם יציאה זולת כזה שקובע שאין ברקזיט. וזה יועיל לו מאוד בבחירות. לכן, אלא אם לאופוזיציה יש איזשהו קלף בשרוול כדי להתחמק ממשחק ההאשמות הזה, יכול להיות שהדבר הכי נכון שהיא יכולה לעשות זה לאשר את ההסכם ולהתנותו במשאל עם.
יהיה בכלל דיון?
זהו, שגם זה לא בטוח. תכירו את ג’וליון “ג’ו” מוהם, עורך דין ורימיינר מושבע. מוהם עתר לבית המשפט הסקוטי כדי למנוע דיון בהסכם הזה, בטענה שההסכם לא חוקי. מה לא חוקי בו? מתברר שיש חוק מ-2018 שאוסר על החלת חוקי מכס שונים בצפון אירלנד לעומת שאר הממלכה. לדבריו, אם הממשלה מעוניינת להעביר את ההסכם הזה, תואיל בטובה קודם לבטל את החוק הזה בפרלמנט. ומי האידיוט שתקע את ג’ונסון עם הצרה הזו? החברים הטובים מה-ERG. וזה אחרי שהחוק של דייוויד קמרון מ-2011 לגבי פיזור הפרלמנט ברוב של שני שליש תקע את ג’ונסון פעמיים. בגדול נראה שהמפלגה השמרנית של העבר נתנה לאופוזיציה של ההווה את כל הכלים לסנדל את ג’ונסון.
בכל מקרה, הדיון צפוי להתקיים היום (ו’). הבלוג כמובן ידווח הן על תוצאות העתירה והן מיום הדיונים המיוחד בפרלמנט בשבת.