מעבר לברקזיט: לכבוד יום הבחירות בישראל, פוסט על שיטת הבחירות בבריטניה. שיטת הבחירות הבריטית כיום נותנת יתרון מובהק למפלגות הגדולות. הדבר אמנם מועיל ליציבות השלטונית, אך פוגעת בייצוגיות ויוצרת בעיה של אמון במערכת מצד הציבור. הדבר כה חמור, שהמפלגה הליברל-דמוקרטית ומפלגת הברקזיט משתפות פעולה במסגרת ברית חוצה מפלגות שמטרתה שינוי השיטה. לדיון עלו מספר אלטרנטיבות – אחת מהן אפילו הגיעה למשאל עם – אך כרגע המערכת מסרבת לשנות את השיטה. אבל לא בטוח שהיא תוכל להמשיך להתנגד לאורך זמן | בתמונה: עמדות הצבעה בבריטניה (צילום: Microchip08, ויקיפדיה)

ויכוח שעולה לא פעם בישראל הוא שיטת הבחירות לכנסת. ובכן, ישראל ממש לא לבד בזה. גם הבריטים נמצאים בוויכוח מתמיד על שיטת הבחירות שלהם, אותה רבים תופשים כלא הוגנת וכמשמרת כוח בידי המפלגות הגדולות. היום, לכבוד יום הבחירות בישראל, הפינה “מעבר לברקזיט” תעסוק בוויכוח על השיטה שמתקיים בממלכה המאוחדת. הדבר יכלול לא רק את הוויכוח בתוך בריטניה, אלא גם דיון יותר תאורטי שניתן לאמץ לכל מקום.

השיטה כיום

שיטת הבחירות הבריטית כיום היא שיטה אזורית רובית (או כמו שקוראים לה באנגלית: First Past the Post, או FPTP בקיצור). הממלכה מחולקת ל-650 אזורי בחירה, שכל אחד מהם שולח נציג/ה יחיד/ה לפרלמנט על בסיס של בחירות אישיות. הדרך לבחור את הנציג/ה פשוטה למדי: המתמודד/ת שזוכה למספר הקולות הגבוה ביותר – מנצח/ת. אין משמעות לשאלה כמה קולות קיבל/ה המנצח/ת, מה ההפרש מהמקום השני, או מה האחוזים מסך הקולות שקיבל/ה המנצח/ת. לצורך העניין, המנצח/ת יכול/ה לנצח בהפרש של קול בודד מהמקום השני (ב-2010, באחד המחוזות המנצחת קיבלה ארבעה קולות יותר מהמתמודד שהגיע אחריה), תוך כדי זכייה בפלח קטן מהקולות (למשל, בבחירות הביניים בפיטרבורו, המנצחת קיבלה פחות משליש מהקולות).

יתרונות וחסרונות

לשיטה הזו יש יתרון ברור, והוא שהיא יוצרת ברוב המקרים מצב בו מפלגה כלשהי מצליחה לזכות לרוב מוחלט בפרלמנט. זאת, בניגוד לשיטה הישראלית שתמיד מצריכה קואליציות. הדבר מאפשר משילות טובה יותר, ולרוב גם יציבות (למרות שגם הבריטים חסידים של הקדמת בחירות). נכון, כרגע המצב הפרלמנטרי בבריטניה הוא לא בדיוק יציב, אבל אם בודקים ניתן לראות שמאז 1945, התקבלה תוצאה של פרלמנט תלוי שלוש פעמים בלבד: ב-1974, 2010 ו-2017. היו מספר פעמים בהן פרלמנט שהחל עם רוב מוחלט למפלגה כלשהי הפך באמצעות בחירות ביניים לפרלמנט תלוי, אבל באופן כללי ברוב הפעמים שיטת הבחירות הזו מספקת למפלגת השלטון את הרוב הדרוש לעבוד איתו.

עם זאת, יש לה גם שני חסרונות ברורים. ראשית, אין קשר של ממש בין פלח הקולות הכללי שקיבלה כל מפלגה לבין פלח המושבים שתקבל בפרלמנט. דוגמאות זכורות היטב הן בחירות 1951, בהן המפלגה השמרנית ניצחה למרות שמפלגת הלייבור קיבלה יותר קולות, או בחירות 2015 בהן UKIP קיבלה למעלה מעשרה אחוזים מהקולות, אבל רק מושב אחד. עכשיו, זה נכון לחלוטין שכנראה שדפוסי ההצבעה היו שונים בהינתן שיטה אחרת, אבל זה לא אומר שהיא לא בעייתית. בבחירות 2010, למשל, מרבית המצביעים לא קיבלו את הנציגים להם הצביעו. זה יוצר מצב שנקרא “אי-שוויון פוליטי”. הכוונה היא לא לאי-שוויון בזכויות הפוליטיות, אלא באי-שוויון ביכולת לקבל ייצוג פוליטי.

שנית, שיטת הבחירות הנוכחית אמורה להבטיח ייצוג לקהילות השונות. קשה להשתעמם מחדר מיון באזור כלשהו, אם יש חבר/ת פרלמנט שממש עלול/ה לאבד את המושב בגלל העניין הזה. בפועל, זה תלוי מאוד בשאלה האם מדובר במחוז בחירה מתנדנד או לא. המפלגות מן הסתם שמות את רוב המאמצים שלהן על מחוזות בחירה בהם לא ניתן להיות בטוחים איזו מפלגה תנצח, ופחות על מחוזות בהם אותה מפלגה שולחת נציגים מאותה המפלגה כבר עשורים. אמת, בבחירות 2017 הלייבור הצליחה לנצח במספר אזורים שהיו בשליטת השמרנים עשורים, ועדיין הכוח האלקטורלי של מצביעים במחוזות בטוחים קטן בהרבה.

מי מתלוננים?

באופן כללי, הראשונות להתלונן על שיטת הבחירות הן המפלגות הקטנות. אם יש משהו שבו יש סיכוי לראות את נייג’ל פרג’ וג’ו סווינסון משתפים פעולה, זה בנושא הזה (טוב, טכנית זה קרה כשווינס קייבל עוד עמד בראשות המפלגה, אבל בקטנה). הדבר ברור מאליו: שיטת הבחירות הנוכחית פועלת לטובת המפלגות הגדולות, על חשבונן של המפלגות הקטנות. בתחילת יולי נוסדה ברית חוצה מפלגות בנושא הזה, שכוללת את מפלגת הברקזיט, המפלגה הליברל-דמוקרטית, SNP, פלייד קמרי, המפלגה הירוקה, מפלגת השוויון לנשים ומפלגת הברית של צפון אירלנד. מי לא ברשימה? נכון, המפלגות הגדולות. אמנם יש חברי פרלמנט מטעם המפלגות האלו שמסכימים על הצורך לשנות את השיטה, אבל בגדול שתי המפלגות האלו מסרבות לוותר על היתרון שהשיטה הנוכחית מעניקה להן. אמנם מפלגת הלייבור הבטיחה מ-1997 ועד 2010 לבחון אלטרנטיבות לשיטה, אבל מעולם לא הביאה את הבחינה הזו לכדי מעשה.

נייג'ל פרג' - שיטת הבחירות
כשמגיעים אל שיטת הבחירות, הוא ישתף פעולה עם הליברל-דמוקרטים. נייג’ל פרג’ (צילום: גייג’ סקידמור)

אבל לא רק פוליטיקאים בעניין. קריאה לשינוי השיטה ניתן למצוא גם מצד אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת וגם פעילים פוליטיים. דוגמה מעולה לכך היא החברה לרפורמה אלקטורלית, ששמה לעצמה את המטרה “דמוקרטיה שמתאימה למאה ה-21, בה כל קול נשמע, כל קול מוערך באופן שווה, וכל אזרח מעודד לקחת חלק”. בחודש שעבר, למשל, החברה פרסמה דוח שהראה שב-17 רשויות מקומיות שונות – באנגליה ובוויילס שיטת הבחירות לרשויות המקומיות היא גם בנוסח FPTP – מפלגות שלא זכו למירב הקולות זכו במירב המושבים.

האזרחים, באופן כללי, לא מרוצים מהעניין: 63% מהבריטים חשים ששיטת הבחירות מוטה לטובת העשירים והחזקים. בהתאם, בינואר 2020 צפויה להתחיל אסיפת אזרחים (שמאורגנת על-ידי ארגון אזרחי), בה אזרחים יוכלו לדון בשיטת הבחירות, בתקווה להגיע להמלצות בנושא תוך שנתיים.

מה האלטרנטיבות?

יש מספר רב של שיטות הצבעה אפשריות. חלקן מנוסות בבריטניה עצמה באופנים שונים. לדוגמה, שיטת הבחירות לפרלמנט האירופי היא אזורית-יחסית. כלומר, כל אזור זוכה למספר נציגים, והמושבים מחולקים באופן יחסי. בבחירות לאסיפת לונדון או לפרלמנט הסקוטי, ננקטת שיטת בחירות מעורבת, המשלבת בין חלוקה יחסית לבין נציגים אזוריים. כאן אתמקד בשיטות שעלו לדיון לגבי הבחירה לבית הנבחרים הבריטי.

הקול האלטרנטיבי

שיטה בולטת היא שיטת הקול האלטרנטיבי (AV). בגדול, גם בשיטה זו בוחרים נציגים אזוריים, אבל מסמנים עדיפויות. לנציג/ה המועדפ/ת מסמנים את המספר 1, לבא/ה בתור את המספר 2 וכך הלאה. בספירת הקולות, סופרים קודם כל את סך כל הקולות בעדיפות הראשונה (קרי, סימוני ה-1). אם מועמד/ת קיבל/ה יותר מחמישים אחוזים מהקולות, מדובר בניצחון והעסק נגמר כאן. אם זה לא קרה, מתחיל תהליך של אלימינציה: המועמד/ת עם מספר הקולות הנמוך ביותר מודח/ת, ואת הקולות שלו/ה מחלקים למועמדים האחרים בהתאם למועמדים שסומנו כעדיפות שנייה על טפסי ההצבעה האלו. אם זה לא מספיק בשביל 50% מהקולות, חוזרים על התהליך עם העדיפות השלישית וכן הלאה, עד שמועמד/ת מגיע/ה לסך הקולות המבוקש. באופן זה, מרבית תושבי המחוז מקבלים מועמד/ת שלכל הפחות מקובל/ת עליהם. בנוסף, הצורך בהצבעה אסטרטגית יורד פלאים.

כמובן, השיטה לא מושלמת. יש ביקורות על כך שבאוסטרליה, בה השיטה מיושמת, הדבר מביא לעיוות משהו. המפלגה הליברלית והמפלגה הלאומית הן שותפות קואליציוניות עוד משנות העשרים של המאה הקודמת. יש שטוענים ששיטת הקול האלטרנטיבי מאפשרת להן להתחרות זו בזו תוך כדי שהן משתפות פעולה, ובכך משיגות יתרון לא הוגן על המתחרה העיקרית שלהן, מפלגת הלייבור האוסטרלית. בנוסף לכך, החברה לרפורמה אלקטורלית טוענת שהשיטה הזו אמנם מעולה לבחירת נשיא או ראש עיר – שכן היא מייתרת את הצורך בסיבוב שני – אבל לא מתאימה לבחירות פרלמנטריות. זאת, משום שהשיטה אמנם ייצוגית ברמה המחוזית, אבל פחות ייצוגית ברמה הארצית.

הפרלמנט האוסטרלי - שיטת הבחירות
בוחר יותר טוב, אבל לא מושלם. הפרלמנט האוסטרלי (צילום: Thennicke, ויקיפדיה)
משאל העם

הסיבה שהשיטה הזו קיבלה בולטות בבריטניה היא, ובכן, משאל עם. ב-2010, דייוויד קמרון הקים ממשלת קואליציה עם המפלגה הליברל-דמוקרטית. אחד הסעיפים בהסכם הקואליציוני כלל קיומו של משאל עם לגבי מעבר לשיטה האלטרנטיבית (וגם שינוי מחוזות הבחירה כך שיהיו שוויוניים יותר), תוך כדי שכל מפלגה תשמור לעצמה את הזכות לעמדה משלה במהלך הקמפיין. ב-2011 המשאל יצא לדרך (והיווה את הצעד הראשון בדרך להתמכרות של קמרון למשאלי עם). הליברל-דמוקרטים, UKIP ומפלגות קטנות נוספות לקחו עמדה בעד הרפורמה. המפלגה השמרנית וה-DUP נקטו עמדה נגדה. מפלגת הלייבור, באופן כללי, תמכה במעבר לשיטה, אך סבלה מהתנגדות פנימית לשינוי במחוזות, ולכן לא נקטה עמדה באופן רשמי.

בסופו של דבר, הנושא לא ממש עניין את הבריטים. רק 42.2% מהמצביעים הרשומים טרחו לצאת מהבית בשביל העניין הזה. מתוכם, 67.9% הצביעו נגד הרפורמה. היה נראה שבריטניה הכריעה שהשיטה הנוכחית טובה עבורה. בפועל זה לא המצב: הבריטים הצביעו נגד המעבר לשיטה ספציפית, לא בעד הישארות בשיטה הנוכחית (וזה ההבדל העיקרי בין משאל עם קונפירמטיבי, כמו זה, לבין משאל עם מכווין, כמו המשאל על הברקזיט). ובכל זאת, עם פסילת האלטרנטיבה שהוצעה השינוי נתקע.

משאל העם 2011 - שיטת הבחירות
הרפורמה לא יצאה לדרך. דוגמה לטופס הצבעה במשאל העם של 2011 (צילום: CGP Grey)

המערכת הנוספת

עוד שיטה היא מערכת החברים הנוספים (Additional Member System). השיטה הזו מיושמת בבחירות לפרלמנט הסקוטי, לאסיפה הלאומית של ויילס ואסיפת לונדון. זוכרים את הברית חוצה המפלגות לגבי שינוי השיטה? אז בהסכם בין המפלגות, ההסכמה היא ששיטת הבחירות החדשה צריכה לאפשר “יחסיות לפחות כמו של הפרלמנט הסקוטי”. השיטה, אגב, מיושמת עם ניואנסים שונים (ושמות שונים) גם בניו-זילנד, איטליה ובגרמניה.

איך שיטת הבחירות הזו עובדת בסקוטלנד? המצביעים מקבלים שני טפסי הצבעה: אחד בו הם בוחרים את נציג/ת המחוז שלהם (בדומה לשיטת הבחירות לפרלמנט הבריטי), ובשני מצביעים למפלגה. כשמגיעה הספירה, תחילה סופרים את הקולות לנציגי המחוזות, שנבחרים בשיטת ה-FPTP. ישנם 73 חברי פרלמנט שנבחרים כך בפרלמנט הסקוטי. לאחר מכן, ישנם עוד 56 חברי פרלמנט שנוספים על סמך ההצבעה למפלגות. אלו מחושבים באופן יחסי, אבל מהסך הכולל של 129 החברים. כלומר, נניח שה-SNP זכו בעשרה מחוזות בחירה. לאחר מכן, בודקים את ההצבעה המפלגתית, ורואים שלו כל המושבים היו עומדים לבחירה יחסית, המפלגה הייתה זוכה ב-15 מושבים. במקרה כזה, יתווספו לעשרת נציגי המחוזות עוד חמישה חברי פרלמנט מתוך רשימה שניתנה מראש. בגלל שאין חובה להצביע למפלגה ולמועמד/ת מחוזי/ת מאותה המפלגה, ייתכן המצב המטופש בו מפלגה זוכה ביותר מושבים מטעם מחוזות ממה שהיא זכאית להם בספירה היחסית. לצערי, לא הצלחתי למצוא מידע על מה קורה במקרה כזה.

היתרון בשיטה הזו הוא היכולת להבטיח שמפלגה תזכה לייצוג בהתאם לתמיכה הפופולרית בה, תוך שמירה על הייצוג האזורי. עם זאת, גם מהשיטה הזו החברה לרפורמה אלקטורלית מסתייגת. לדבריה, הדבר יוצר שתי רמות של חברי פרלמנט. כמו כן, השיטה הסקוטית ממשיכה עם המצב של מושבים בטוחים שלא בהכרח מייצגים את כל תושבי המחוזות אותם הם אמורים לייצג. הטענה הזו נכונה, אבל ניתנת לפתרון פשוט באמצעות בחירת נציגי המחוזות בשיטה האלטרנטיבית.

הפרלמנט הסקוטי - שיטת הבחירות
שתי רמות של חברי פרלמנט. הפרלמנט הסקוטי (צילום: Colin, ויקיפדיה)

הקול האלטרנטיבי פלוס

שיטה נוספת, עליה פחות מדברים אך הומלצה על-ידי ועדת ג’נקינס. ב-1997, רוי ג’נקינס, שכיהן כשר הפנים בממשלותיו של הרולד וילסון, וגם כיהן כנשיא הנציבות האירופית (התפקיד של ז’אן-קלוד יונקר), קיבל מראש הממשלה הטרי טוני בלייר משימה: למצוא אלטרנטיבה לשיטת הבחירות הבריטית. ב-1998, הוועדה הגיעה עם שיטת הבחירות שזכתה לכינוי “הקול האלטרנטיבי פלוס” (AV+). ממשלות הלייבור לא עשו דבר עם העניין, למרות שמצע המפלגה מבחירות 1997 הבטיח משאל עם על מסקנות הוועדה.

אז איך השיטה עובדת? בגלל שהשיטה הזו לא יושמה בשום מקום בעולם, אסביר את עיקרי ההמלצות של ועדת ג’נקינס. המצביעים יקבלו טופס הצבעה בו יתבקשו לסמן שני דברים: ראשית, את נציג/ת המחוז שלהם בהתאם להעדפותיהם (עדיפות ראשונה, שנייה וכן הלאה). שנית, מפלגה מועדפת. בספירה, נציגי המחוזות ייבחרו בהתאם לשיטת הקול האלטרנטיבי, כפי שהוסבר קודם לכן. בנוסף אליהם, בריטניה תחולק לאזורי מפתח (בדומה לחלוקה המחוזית בבחירות לפרלמנט האירופי: לונדון רבתי, צפון-מזרח וכדומה), ובהם תתבצע חלוקה יחסית של הקולות לפי ההצבעה למפלגות, כשכל אזור מקבל מספר נציגים בהתאם לאוכלוסייה. הדבר אמור לאפשר איזון בין החלוקה היחסית לבין הייצוג הקהילתי.

גם השיטה הזו, למרות שלא נוסתה, זכתה לביקורת. תומכי שיטת הבחירות הקיימת טוענים שהיא מסובכת מדי ותוביל לממשלות קואליציה. מתנגדי השיטה הקיימת טוענים שהשיטה שהציעה ועדת ג’נקינס לא מספקת ייצוג יחסי מספיק ולא מתמודדת היטב עם בעיות כמו מושבים בטוחים. בנוסף, כפי שהזכירה החברה לרפורמה אלקטורלית, ועדת ג’נקינס רצתה שכ-80-85% מחברי הפרלמנט ייבחרו באופן ישיר. עם 15-20% חברים שנבחרים באופן יחסי, לא ניתן להגיע לייצוג שישקף את הפרופורציות בציבור הכללי בצורה טובה.

רוי ג'נקינס - שיטת הבחירות
הצעתו לא יושמה. רוי ג’נקינס (צילום: ברט ורהף, מתוך הארכיון הלאומי של הולנד)

שיטת הקול הנודד

שיטת הבחירות הרלוונטית האחרונה לדיון הזה היא שיטת הקול היחיד הנודד, שנמצאת בשימוש בבחירות לאסיפת צפון אירלנד. בשיטה זו, המדינה מחולקת לאזורי בחירה שכל אחד מהם שולח מספר נציגים. בדומה לשיטת הקול האלטרנטיבי, המצביעים מסמנים את העדפותיהם לגבי מתמודדים הרצים באזור הבחירה שלהם. בגלל שכל אזור בחירה שולח לפרלמנט יותר ממועמד/ת בודד/ת, מפלגה יכולה להעמיד מספר מתמודדים בכל אזור, והמצביעים יכולים לבחור מספר מתמודדים מאותה המפלגה.

הספירה היא עסק קצת מסובך. כדי להיכנס לפרלמנט, על המתמודדים לעבור מכסת קולות מסוימת (המחושבת בהתאם למספר הנציגים ומספר המצביעים). כל המתמודדים שקיבלו יותר דירוגי 1 מהמכסה הזו, נכנסים לפרלמנט. אם לא נבחרו מספיק נציגים, לא מתעלמים מהעודף של הזוכים לעומת המכסה, והם עוברים בהתאם להעדפה השנייה. לדוגמה: מועמד א’ קיבל 120 קולות כאשר המכסה עומדת על מאה. ראשית, ניקח את 120 הקולות הנ”ל, ונבדוק את היחס שזכו לו המתמודדים בהעדפה השנייה מבין הקולות הללו. נניח שמועמדת ב’ לא עברה את המכסה, וקיבלה שלושה רבעים בהעדפות השניות של מצביעי מועמד א’. כעת, ניקח את עשרים הקולות העודפים שמועמד א’ קיבל לעומת המכסה, ונעביר שלושה רבעים מהם למועמדת ב’ (15). אם לאחר החלוקה הזו אין מועמדים חדשים שעברו את המכסה (בהנחה שעדיין לא נבחרו כל נציגי אזור הבחירה), יפעלו בהתאם לאלימינציה של שיטת הקול האלטרנטיבי. לאחר שעוד מתמודדים יעברו את המכסה, יחזרו לחלק עודפים. כך, עד שייבחרו כל נציגי האזור.

שיטת הבחירות הזו מסובכת מעט, אבל יש בה מספר יתרונות: ראשית, היא מקטינה את הצורך בפשרות. הרי במצב של בחירת מועמד יחיד, מצביעי לייבור שמרגישים שמועמד/ת הלייבור לא שווה את המאמץ נמצאים בבעיה. לעומת זאת, בבחירה מרובה, מצביעי הלייבור (או כל מפלגה אחרת) יכולים לבחור מתוך מבחר של מועמדי לייבור, תוך זריקת הבעייתיים. שנית, יותר מצביעים מקבלים ביטוי להעדפותיהם. לא פלא, אם כן, שזו השיטה המועדפת על החברה לרפורמה אלקטורלית.

אסיפת צפון אירלנד - שיטת הבחירות
מחזיקה בשיטה המושלמת? אסיפת צפון אירלנד (צילום: Wknight94, ויקיפדיה)

לסיכום

בריטניה נמצאת בפני שוקת פוליטית שבורה. האמון במערכת בבעיה, ולא רק בגלל הברקזיט. יש לא מעט שטוענים שמה שקרה בבחירות 2015, כש-UKIP קיבלה מיליוני קולות אך זכתה למושב בודד, חיזק את אי האמון במערכת שהוביל בתורו לברקזיט. כשכל כך הרבה אנשים לא מקבלים ייצוג, נוצרת בעיה. משאל העם מ-2011, כאמור, לא היווה הבעת אמון בשיטה הקיימת, כפי שהביע חוסר אמון באלטרנטיבה שהוצעה. כעת, הכוחות והדרישות להיפטר מהשיטה הרובית הפשוטה עולים וגדלים. המפלגות הגדולות כנראה ינסו לבלום את הקריאות לשינוי השיטה, אבל בשלב כלשהו הן ייאלצו להיכנע. יש מספר רב של אלטרנטיבות, לכולן יתרונות וחסרונות, אבל סביר להניח שאם הלחצים ימשיכו באותו הכיוון, למערכת לא תהיה בררה אלא לבחור באחת מהן.

ורבים סבורים שיכול להיות שזה ייצור פרלמנטים תלויים, אבל שזה הדבר היחידי שיכול להציל את המערכת הפרלמנטרית הבריטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *