בגלל שהמשימה להחליף ממשלה בבחירות לפני ה-31 באוקטובר תצטרך לעמוד בלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי, רבים מדברים על פתרון חלופי. הפלת הממשלה בהצבעת אי-אמון, והקמת ממשלת אחדות לאומית שתתנגד ליציאה ללא הסכם. הבעיה היא שאין הסכמה מי יעמוד בראש ממשלה כזאת, מה תהיה המטרה הסופית שלה או מתי היא תחזיר את המנדט לציבור. במקביל, קרוליין לוקאס מהמפלגה הירוקה מנסה להקים ממשלת אחדות לאומית שתורכב בעיקרה מנשים, ורבים לא מביעים אמונה ברעיון. ובזמן שכל זה קורה, נחשף שבוריס ג’ונסון (כנראה) נמצא בהכנה לבחירות עוד ב-2019 | בתמונה: ממשלת האחדות הלאומית של וינסטון צ’רצ’יל (צילום: מוזיאון המלחמה האימפריאלי)
אם להסתמך על הצבעות קודמות בפרלמנט, ניתן להגיד שיש בו רוב נגד יציאה ללא הסכם. הבעיה היא שבררת המחדל היא יציאה ללא הסכם. קרי, אם עד ה-31 באוקטובר לא יעשו צעד כלשהו בנושא הברקזיט (יגיעו להסכם, יקבלו הארכה או פשוט יבטלו את הסיפור הזה), יציאה ללא הסכם היא מה שיהיה. אמנם יש כאלו שטוענים שיציאה ללא הסכם היא לא באמת בררת המחדל, אבל הם במיעוט. לכן, רבים בפרלמנט חוששים מכך שבוריס ג’ונסון פשוט ינסה למנוע מהפרלמנט לשים לו רגליים בדרך ליציאה ללא הסכם, במקרה בו לא יצליח לגבש הסכם. הדבר הזה מעלה מאוד הסבירות לכך שבמהלך ספטמבר הממשלה תיפול בהצבעת אי-אמון, באמצעות עריקים מהמפלגה השמרנית כמו דומיניק גריב. הבעיה היא שבגלל לוח הזמנים הדחוק, אם נפילת הממשלה תוביל לבחירות, יום הבחירות עלול לצאת אחרי ה-31 באוקטובר, מה שעלול להביא ליציאה ללא הסכם בכל מקרה.
לכן, ישנם דיבורים על ממשלת אחדות לאומית. עקרונית, החוק קובע שאם ממשלה נופלת באי-אמון – אלא אם שני שליש מהפרלמנט מסכימים ללכת לבחירות – ישנם 14 יום לנסות להרכיב ממשלה חדשה. ראש/ת הממשלה המכהנ/ת יכול/ה לנסות לזכות מחדש באמון בפרלמנט, או שלחלופין מועמד/ת אחר/ת יכול/ה לזכות ברוב הזה. רק אם אחרי 14 יום לא מצליחים, הולכים לבחירות. בגלל שלראש/ת הממשלה יש סיי בקביעת מועד הבחירות, החשש הוא שבוריס ג’ונסון יקבע את המועד לתחילת נובמבר. כדי להתחמק מסיטואציה כזו, יש מי שרוצים לנצל את 14 הימים האלו כדי לכונן ממשלת אחדות לאומית שתיסוב על מניעת יציאה ללא הסכם. אבל, למרות שזו הדרך הבטוחה למנוע יציאה ללא הסכם, כנראה שלא בה ילכו. זאת, עקב בעיה אחת עיקרית.
מי בראש?
ממשלת אחדות לאומית שכזו תצטרך להתבסס על כל מפלגות האופוזיציה וגם על מספר שמרנים שיתמכו בממשלת האחדות הזו. כבר עכשיו לא קל להושיב את הלייבור, ה-SNP והליברל-דמוקרטים סביב אותו שולחן, ולכן להוסיף לזה את שאר מפלגות האופוזיציה לא יהיה צעד פשוט. אחת השאלות שתישאלנה היא לגבי זהות ראש/ת הממשלה החדש/ה. לכאורה, המועמד הבולט הוא ג’רמי קורבין, ראש האופוזיציה ומי שעומד בראש המפלגה הגדולה ביותר מבין אלו שייצרו את ממשלת האחדות.
הבעיה היא שהרבה מאוד לא ירצו לתת לג’רמי קורבין את המפתחות לבית ראש הממשלה, אפילו כדי לעצור יציאה ללא הסכם. המורדים בקרב השמרנים שיצביעו נגד הממשלה באי-אמון, צפויים להתנגד לרעיון של קורבין בתור ראש ממשלה. זאת, מאחר שקורבין שייך לשמאל הקשה, שמרתיע שמרנים רבים. ג’ו סווינסון, ראשת המפלגה הליברל-דמוקרטית, פסלה קואליציה עם קורבין, שכן לדבריה הוא ברקזיטר. גם צ’וקה אומונה, לשעבר חבר בלייבור וכעת חבר בכיר בליברל-דמוקרטים, פסל את האפשרות. מנגד, הנהגת הלייבור מתעקשת שבמקרה בו תוקם ממשלת אחדות לאומית, קורבין יעמוד בראשה. אמנם כבר מתחילים להישמע בלייבור קולות שקורבין ייתן לממשלה זמנית שכזו לקום בכך שיזוז הצדה, אבל לא בטוח עד כמה הם יעזרו.
ואז עולה השאלה: אם לא קורבין, אז מי? מקורות מסוימים נתנו שמות של גורמים יותר קרובים למרכז המפה הפוליטית מתוך הלייבור. למשל, סגנו של קורבין טום ווטסון, או שר הברקזיט בממשלת הצללים קיר סטארמר. במקומות אחרים גם הציעו את הרעיון שאחד מהמורדים השמרנים יקבל את המפתחות. זה אפילו פחות סביר, כיוון שסביר להניח שקורבין יעדיף לבלוע ציאניד מאשר לתת את ראשות הממשלה לשמרנ/ית נוספ/ת.
ממשלת אחדות נשית
רעיון מקביל הועלה על-ידי חברת הפרלמנט מהמפלגה הירוקה, קרוליין לוקאס. הרעיון של לוקאס הוא להקים ממשלת אחדות לאומית שתתבסס בעיקר על הכוח הנשי בפרלמנט: לוקאס עצמה, ג’ו סווינסון, את שרת החוץ בממשלת הצללים אמילי ת’ורנברי, חבירה מסוימת לשרה הראשונה של סקוטלנד ניקולה סטרג’ון, ותכלול גם את ג’סטין גרינינג, שכיהנה לתקופה מסוימת כשרת החינוך של ת’רזה מיי. יש לציין שלוקאס לא הציעה שהיא תהיה ראשת הממשלה. הקבינט הזה ינסה להעביר בפרלמנט הליכה למשאל עם שני. לוקאס גם החלה ביצירת קשרים עם הנשים שהוזכרו קודם, וגם אם נשים נוספות ממפלגות אחרות. למה קבינט של נשים? לדברי לוקאס, נשים הוכיחו שהן “יכולות להביא פרספקטיבה שונה למשברים, לגעת באלו שלא מסכימים איתן ולשתף פעולה כדי למצוא פתרון”.
הרעיון ספג ביקורות. ראשת הקבוצה העצמאית לשינוי אנה סוברי, הנמנית על הפוליטיקאיות שלוקאס יצרה עמה קשר, דחתה את הרעיון. לדבריה, המציאות מצריכה כעת איחוד, ולא חלוקה על בסיס מגדרי. חברת הפרלמנט העצמאית היידי אלן אמנם הודיעה שתצטרף ללוקאס, אבל הראתה יותר התלהבות מהרעיון של ממשלת אחדות לאומית מאשר מהקטע המגדרי. מה הסיכויים שהממשלה הזו תקום בפועל? לא גבוהים. לא כי נשים לא יכולות, אלא כי אני מתקשה להעלות בדמיוני פרלמנט עם רוב גברי מצביע בעד ממשלה שהגברים בה נדחקים הצדה באופן מוצהר.
רעיון טוב?
יש כאלו שטוענים שהרעיון של ממשלת אחדות לאומית הוא לא מוצלח. טור דעה באינדיפנדנט העלה מספר בעיות ברעיון הזה. ראשית, בניגוד לממשלת האחדות של מלחמת העולם השנייה, שכללה את כל המפלגות, הממשלה התאורטית הזו לא תכלול את נציגי הציבור שרוצים ברקזיט ב-31 באוקטובר “בלי אם, בלי אבל”. מכאן, שלממשלה הזו יהיה קשה לקרוא “ממשלת אחדות לאומית” ברצינות. שנית, ממשלה כזו תהיה מאוחדת רק סביב הברקזיט, ולא תהיה מסוגלת להסכים על שום דבר אחר, מה שייצור פילוג בתוכה ובציבור. שלישית, מאחר שממשלה כזו לא תהיה עם ג’רמי קורבין בראשה, הדבר יביא לפגיעה באמון בדמוקרטיה (מפני שקורבין נבחר להנהיג את הלייבור, ומפני שהלייבור זכתה לאמון הציבור הגדול ביותר מבין מפלגות האופוזיציה). מכל הסיבות האלו, מדובר בתרחיש לא מוצלח למדי. כמובן, הטור הזה הוא אחד מבין התנגדויות רבות לממשלה מסוג זה.
יש בטענות האלו ממש. בעיקר אם מתייחסים לכך שאחת הביקורות על בוריס ג’ונסון היא שהוא פועל על בסיס מנדט מהמפלגה השמרנית בלבד. אם כל מה שהממשלה תעשה יהיה לבקש הארכה מהאיחוד האירופי ואז ללכת לבחירות, יהיה מדובר במהלך סביר. אבל אם דברים ילכו יותר רחוק – נגיד, להוציא לפועל משאל עם שני, כפי שהציעה קרוליין לוקאס – זה יהיה יותר בעייתי. צריך לזכור שהן חברי הפרלמנט מטעם השמרנים והן מטעם הלייבור נבחרו על מנדט של יישום תוצאות משאל העם מ-2016. לכן, פעולה של הלייבור לביטול הברקזיט מבלי שקיבלה את המנדט לכך בבחירות עם מצע חדש עלולה להיתפש כפעולה ללא מנדט.
האם הולכים לבחירות?
במקביל לדברים האלו, שנמצאים בשיחות מאז שבוריס ג’ונסון נכנס לתפקידו כראש הממשלה, היום (ג’) נחשף משהו קטן: נראה שבמפלגה השמרנית מתכוננים לבחירות עוד השנה. דמיאן הינדס בטעות הפיץ באינסטגרם צילומסך של הטיוטות באימייל שלו. בכותרת של אחת הטיוטות האלו הופיע הצירוף “GE 2019″. ה-GE, כך סוברים רבים, עומד עבור General Election, בחירות כלליות. הינדס ניסה לטעון ש”אין מה לראות כאן” ושאין בחירות, אבל אף אחד לא משוכנע. גם כך רבים טוענים שהצעדים בענייני מלחמה בפשיעה הם למעשה קמפיין בחירות. אני חייב להגיד שמאז שג’ונסון נכנס לתפקידו כראש הממשלה, עמוד הפייסבוק של ראש/ת ממשלת בריטניה (שלא שייך לאדם ספציפי) פעיל בהרבה מאשר בימי ת’רזה מיי. כל זאת, למרות שג’ונסון מתעקש שלא יהיו בחירות לפני ברקזיט. אבל, גם מיי הבטיחה בזמנו שלא יהיו בחירות, ולמרות זאת היא הלכה לבחירות ב-2017, וגם אף אחד לא מאמין לג’ונסון.
בכל מקרה, השאלה היא אם ג’ונסון מתכונן לבחירות מנקודת הנחה שהפרלמנט יפיל את ממשלתו, או שהוא מתכוון לצאת אליהן. אם זה הראשון, אז עסקים כרגיל, ויכול להיות שהפרלמנט יימנע מדבר כזה, אם יראה שאין ביכולתו להבטיח הקמת ממשלת אחדות לאומית או לחלופין להבטיח שהבחירות יתקיימו לפני הברקזיט. אם זה השני, אז נשאלת השאלה למתי ג’ונסון מתכנן אותן. הוא לא יוכל לגרום לתקופת הבחירות ליפול על ה-31 באוקטובר, כי סביר להניח שהאופוזיציה תסרב במקרה כזה לאפשר לו להגיע לשני השליש הדרושים להקדמת בחירות. לכן, ג’ונסון יצטרך להבטיח שהמועד יהיה לפני ה-31 באוקטובר, או לחלוטין לבקש הארכה מהאיחוד האירופי. האופציה השנייה תחריב את סיכוייו של ג’ונסון בבחירות. לכן, אם ג’ונסון לא יבקש ללכת לבחירות ממש בשבועיים הראשונים של ספטמבר, אין שום סיבה להאמין שיוחלף פרלמנט מיוזמתו לפני הברקזיט. זה מוביל לאפשרות השלישית: שמיד אחרי הברקזיט ג’ונסון יפזר את הפרלמנט כדי ליהנות מהמומנטום ולהגדיל את הרוב בפרלמנט.
אז מה הפלא שיש רימיינרים שמרנים שאיבדו אמונה ביכולת לעצור יציאה ללא הסכם?