אתמול, על רקע הקרע במפלגה השמרנית סביב הסכם הברקזיט שלה, ת’רזה מיי התפטרה מתפקידה כראשת הממשלה וראשת המפלגה השמרנית בנאום חנוק מדמעות. היא הייתה בסיטואציה קשה, שדורשת העברה של הסכם ברקזיט כמעט בלתי אפשרי, כשמולה פרלמנט שבעיקר יודע להגיד מה הוא לא רוצה, ועדיין הייתה מחויבת למטרה. מצד שני, היא בעצמה לא פספסה שום טעות אפשרית, כמו צמצום מעגל מקבלי ההחלטות והמחשבה שהמפלגה והפרלמנט פשוט ילכו אחריה. ועכשיו, המפלגה השמרנית עומדת בפני בחירות לראש/ת המפלגה הבא/ה. אחרי שזה יקרה, התרחישים הם בחירות, המשך כהונת הפרלמנט, ניסיון למו”מ מחודש או אפילו משאל עם נוסף. במעט מהם המבוי הסתום צפוי להיסתם, והדרך ליציאה ללא הסכם הופכת לברורה יותר | צילום: ממשלת בריטניה
אתמול קרה מה שהיה ברור לכולם שיקרה: בנאום לא קל עבורה, ת’רזה מיי הודיעה על התפטרותה מתפקיד ראשת המפלגה השמרנית, ומכך גם מראשות הממשלה. ההתפטרות מראשות המפלגה תיכנס לתוקף החל מה-7 ביוני, והיא תישאר ראשת הממשלה עד אשר המפלגה תבחר ראש/ה חדש/ה. ואז, נדע מי האומלל/ה הבא/ה לקבל כאב ראש מסאגת הברקזיט.
זה לא היה אמור לקרות כך. לפי ההסכם שהושג רק שבוע קודם לכן עם ועידת 1922, אחד הגופים המרכזיים במפלגה השמרנית, מיי הייתה אמורה לקבל קודם כל הזדמנות להביא להצבעה רביעית ואחרונה את הסכם הברקזיט שלה, ורק אז לקבוע לוח זמנים להתפטרות. אבל אז היא הציגה את החידושים שהכניסה להסכם, שהכיל לא מעט קריצות לרימיינרים. את זה רבים במפלגתה לא היו מסוגלים לשאת, וברביעי בערב הם החלו ללחוץ עליה שתתפטר. מנהיגת בית הנבחרים, אנדריאה לדסם, הודיעה על התפטרותה מממשלת מיי, ובכך הפכה לשרה ה-36 בפחות משלוש שנים שעושה זאת. מיי סירבה לפגוש את שריה או את יו”ר ועידת 1922, גראהם בריידי. כך, עד שהצליחה להגיע להסכמה להיפגש עם האחרון אתמול, כדי שבחמישי תוכל לקחת חלק בקמפיין הבחירות לפרלמנט האירופי, שלפי כל הסקרים הן אסון לשמרנים (נכון לכתיבת שורות אלו, אין עדיין תוצאות אמת). ואז אתמול זה קרה, ומיי הודיעה בפתח דאונינג 10 על התפטרותה.
מבחינת תוכן, הנאום לא היה שונה במיוחד מנאומים קודמים של ראשי ממשלה שסיימו את תפקידם: היא הסבירה באיזה אופן נכנסה לתפקיד ראשת הממשלה, מה הייתה מטרתה העיקרית, סיבת ההתפטרות, הישגים שהייתה רוצה לשמור לעצמם, מעט דברי חוכמה ועוד. מה שתפס את תשומת הלב, ובצדק, היה הסיום. לקראת הסוף, קולה של מיי החל להישבר, ואת המשפט האחרון אמרה בקול חנוק מדמעות, ומיד מיהרה חזרה לתוך ביתה לפני שתפרוץ בבכי של ממש. קשה היה שלא לחוש אליה אמפתיה.
ואכן, יש על מה. ראש הממשלה לשעבר דייוויד קמרון הגיב ואמר שהוא מצטער על התפטרותה של מיי, אבל זה בעיקר מפתיע שזו מצדה לא עשתה לו פולסא דנורא תוך כדי הנאום אתמול. קמרון קיים משאל עם חסר אחריות, ולאחר שהתוצאות פנו נגדו הוא התפטר ונתן למישהו אחר להתעסק בבלגן, מתחמק בעור שיניו מתואר האיש השנוא ביותר באי הבריטי. מיי מצאה את עצמה בסיטואציה בלתי אפשרית, בה עליה למצוא נוסחת קסם שתאפשר גבול פתוח בצפון אירלנד, אחדות בין צפון אירלנד לאי הבריטי ועצמאות מלאה מהאיחוד האירופי. הבעיה היא שאין כזו, ובהתאם תמיד היו רבים שלא היו מרוצים. מה גם, שהפרלמנט עצמו היה מפולג, ולא הצליח להסכים על שום נוסחה: לא על ההסכם שלה, לא על משאל עם שני, לא על ההצעה של מפלגת הלייבור, אפילו לא על יציאה פשוטה ללא הסכם. היה מפתיע אם בתנאים האלו מיי הייתה מצליחה להשלים את משימתה. ולמרות כל אלו, מיי עשתה הרבה כדי להשיג את המטרה: יציאה מהאיחוד האירופי בצורה מסודרת.
אבל, מצד שני, צריך לזכור שהעובדה שבפני מיי עמדה משימה קשה, לא אומרת שהיא לא עשתה טעויות רבות בעצמה. היא ניסתה לנהוג כת’אצ’ר, וניסתה לקבל רבות מההחלטות לבדה, כשהיא שוכחת שזה היה אחד הגורמים שהביא לנפילת המודל לחיקוי. זה הביא לכך שהיא הפעילה את סעיף 50 אחרי דיון מינימלי, כשהיא לא יכולה לדעת איפה יישב הקונצנזוס בשלב שעוד היה אפשרי יותר להשיג אחד. היא האמינה שמפלגתה תלך אחריה, מתעלמת מההיסטוריה של מפלגתה, שבשנות התשעים והאלפיים סבה סביב הפילוג על הנושא האירופי. היא החליטה ללכת לבחירות מוקדמות, בין השאר מתוך יהירות הסקרים ושיהיה קל לגבור על ג’רמי קורבין, ויהירות זו עלתה לה ביוקר. היא אמנם הצליחה להגדיל את חלקה של המפלגה בקול הפופולרי, אבל איבדה את הרוב בפרלמנט. היא העדיפה לחבור ל-DUP בעלת הניחוח הפונדמנטליסטי, במקום לגורמים מתונים יותר. לקורבין היא פנתה רק אחרי שהמצב נהיה נואש. כשניסתה לשכנע את הפרלמנט, ידעה בעיקר להגיד מה האחרים עשו לא בסדר, ולמרות שידעה להגיד “נכשלתי”, מעולם לא ידעה להגיד “טעיתי”. גם בסיטואציה בלתי אפשרית צריך לדעת להתנהל, ומיי הייתה יכולה לעשות זאת טוב יותר.
ככל הנראה כך מיי בסופו של דבר תיזכר: כמי שהייתה חדורת מטרה להשיג מטרה על גבול הבלתי אפשרית, כשעל הדרך היא עושה כמעט כל טעות אפשרית. יש כאלו שיזכרו את התקופה שלה כפארסה מתמשכת, ויש כאלו שיזכרו את מיי כדמות טרגית. היא כנראה איפשהו שילוב של השניים. יש גם הרבה להגיד על הקריירה שלה בתחומים אחרים, אך סיכום הכהונה שלה יגיע כשכהונתה תסתיים סופית.
אז מה עכשיו?
כאמור, מיי תסיים את תפקידה כראשת המפלגה השמרנית ביום שישי, ה-7 ביוני. הדיליי של השבועיים, אומר שהיא תקבל את דונלד טראמפ בביקורו הנשיאותי באותו שבוע, שיתרחש לכבוד 75 שנים לפלישה לנורמנדי, כשהיא לא מושפלת לגמרי. לחלוטין ייתכן שזו הסיבה לתאריך שנקבע. בשבוע שלאחר מכן, יחל המרוץ לראשות המפלגה השמרנית. המרוץ עשוי לקחת מספר שבועות, בעיקר בהתחשב בעובדה שצפויים להירשם הרבה מאוד מועמדים פוטנציאליים, מה שיצריך הרבה מאוד סבבים מקדימים. הצפי הוא שעד אמצע או מקסימום סוף יולי, יהיה ראש/ת מפלגה חדש/ה. אז מיי תתפטר מתפקידה, והמלכה תטיל על המנצח/ת בבחירות לראשות המפלגה את המשימה להרכיב ממשלה.
מכאן, ישנם שני תרחישים. הראשון הוא שדרישתו של ג’רמי קורבין לבחירות כלליות תמולא על-ידי ראש/ת הממשלה הבא/ה. בהנחה שזה יקרה, הבחירות עצמן יתקיימו לא לפני אמצע ספטמבר, מה שישאיר חודש וחצי בלבד לטפל בנושא הברקזיט. יש יסוד סביר להניח שגם לאחר בחירות יתקבל פרלמנט תלוי, ללא רוב לשום מפלגה, שכן שתי המפלגות הגדולות קורסות סביב הברקזיט. התחזית היחידה שאני מוכן לתת בביטחון בנושא, היא שהבחירות יסיימו את תפקידו של קורבין כראש האופוזיציה: או שהוא יקבל את המשימה להרכיב ממשלה, או שמפלגתו תפסיד שוב וילחצו עליו להתפטר מהנהגת המפלגה. אבל בכל מקרה, פרלמנט נוח יותר לעבוד איתו על הברקזיט כנראה לא יתקבל. אם הדרישה לא תמולא, העסק ימשיך לתפקד כרגיל, והשאלה מה עושים עם ברקזיט תהיה תלויה בעיקר בגישה וביכולת של ראש/ת הממשלה.
אה, וכמובן, זה תלוי גם בעוד גורם: האיחוד האירופי. סגן ראש ממשלת אירלנד, סיימון קובני, אמר שהאיחוד לא יישא וייתן עם ראש/ת ממשלה חדש/ה על ההסכם. אם זה נכון, וגישת ראש/ת הממשלה הבאה תהיה בעד הסכם, ההסכם שיהיה צריך להעביר יהיה אותו הסכם שמיי נכשלה בהעברתו. שיהיה עם זה בהצלחה. מעבר לכך, גם אם מתחילים לעבוד מחדש ביולי, הדדליין כרגע הוא ה-31 באוקטובר. יכול להיות שבאיחוד ייתנו ארכה נוספת, אבל גם יכול להיות מאוד שיימאס להם והם ידרשו הכרעה: או ההסכם של מיי, או יציאה ללא הסכם, או ביטול סעיף 50. באיחוד לחלוטין מאבדים סבלנות, ואין ערובה לכך שהארכות ימשיכו להינתן.
כמובן, זה עוד בתרחיש האופטימי, בו ראש/ת הממשלה מעוניינ/ת בהסכם. העניין הוא שכרגע הסקרים מראים שהמועמד המוביל במרוץ לראשות המפלגה השמרנית הוא בוריס ג’ונסון. ג’ונסון הוא הארד-ברקזיטר, שמעדיף יציאה ללא הסכם על פני ההסכם של מיי. אמנם ג’ונסון הצביע בעד ההסכם של מיי כשזה עלה להצבעה בפעם השלישית, כך שייתכן שבכל זאת ינסה להגיע להסכם, אבל זה לא מובטח. נייג’ל פרג’ כבר שם אותו על הגריל במשך תקופה, ובהחלט ייתכן שג’ונסון יחשוש מזליגה נוספת של מצביעים שמרנים למפלגת הברקזיט. זה נכון גם להארד-ברקזיטרים האחרים. גם אם יחליטו בכל זאת לעשות את המעשה האחראי ולנסות להגיע להסכם, הם יצטרכו להתמודד עם הקשיים שתוארו למעלה.
ומה לגבי משאל עם שני? ובכן, בהצלחה עם זה. ראשית, קשה לראות ממי מהמועמדים לראשות המפלגה השמרנית הליכה למשאל עם שני. קורבין, מצדו, יתמוך במשאל כזה רק אם זו תהיה האופציה האחרונה על השולחן. אם לא יהיו בחירות, אין ממש ערובה שיצליח לכפות משאל עם. כמו כן, משאל עם בבריטניה הוא פרוצדורה ארוכה עד כדי גיחוך, ותיקח חודשים רבים שאין לבריטניה. מעבר לכך, כפי שמיי אמרה וצדקה, משאל עם שני פירושו החרפת הקיטוב בציבור הבריטי. גם אם יביאו למשאל עם שני, וגם אם במשאל העם הזה יוחלט לבטל את החלטת הברקזיט, מישהו יצטרך להתמודד עם זה שפופוליסטים כמו פרג’ יצברו עוד כוח בטענה שמכבדים את הדמוקרטיה רק כשהיא נוחה לממסד, ושהאמון במוסדות הדמוקרטיים של בריטניה יתרסק אפילו יותר. בעבר, לפני שהבלוג נפתח, הלצתי שכנראה הדרך היחידה להביא למשאל עם שני שיתקבל איכשהו, היא לעשות קודם משאל עם על השאלה האם ללכת למשאל עם. זה רעיון היתולי, אבל משקף את הנקודה: הרעיון שאפשר פשוט ללכת למשאל עם נוסף היא נאיבית.
מיי עשתה נכון שוויתרה ולקחה צעד אחורה. עם זאת, ממש לא בטוח שליורש/ת שלה יש סיכוי לחמוק מההתנגשות בקרחון שנקרא יציאה ללא הסכם.